בוחרים להישאר מאחור

בדרכם לתהום, מנסים הפלשתינים לגרור אחריהם את העולם הערבי כולו. הם מצפים, ובעצם דורשים, כי מדינות ערב תפננה עורף לבעלת בריתם, ארצות הברית, ותצטרפנה לרשות הפלשתינית בברוגז שעליו הכריזה עם וושינגטון, תנתקנה כל מגע עם ממשלו של טראמפ, ותסייענה לפלשתינים לחבל במאמצים לקדם תהליך שלום בין ישראל לפלשתינים.

בעבר, היה די בקריאת כיוון מצדם של הפלשתינים כדי שהעולם הערבי יתיישר על פי הרצונות ובעצם הגחמות של הפלשתינים, ויענה אמן אחרי התכתביבים של אשף ומנהיגיו. אלא שימי הזוהר של הלאומיות הפלסטינית חלפו בלא שוב. ומדינות ערב שוב אינן מפחדות להגיד לא לפלשתינים. וגם אינן מוכנות יותר להכפיף את האינטרסים שלהם לאינטרס הפלשתיני, ובעצם לשיגעונות, לגחמות, ואף לחוסר היכולת הפלסטיני לקבל החלטות אמיצות וגורליות, לעיתים להסכים לפשרות כואבות אך נדרשות.

העולם הערבי, ברובו אינו רואה עוד בישראל אויבת - אלא דווקא שותפה ובעלת ברית אסטרטגית במאבק בקיצוניות, בטרור, מאיראן ושלוחיה. מדובר במאבק גורלי בעבורן של רבות ממדינות ערב, שאינן מוכנות עוד לסכן ואף להפקיר את עתידן ואת האינטרסים החיונים שלהם, בשירות המאבק הפלשתיני.

החלטתן של מצרים, ירדן, מרוקו, ומדינות המפרץ להשתתף בועידה היא אפוא סטירת לחי מצלצלת לרשות הפלשתינית, וביטוי לחוסר האמון הכל ערבי בדרכה ובמנהיגיה. כך מוצאת עצמה ההנהגה הפלסטינית בלי חיילים ובלא תומכים. הציבור הפלשתיני מאס בה זה מכבר, ואיבד את אמונו בה. מתברר שגם מדינות ערב אינן מוכנות עוד ללכת בתלם.

הפלשתינים, כדרכם בקודש, בוחרים בסרבנות ונמנעים מלקבל החלטות, אך זו הפעם הם מוצאים עצמם לבדם מאחורה, אם לא יזהרו הם עלולים לאבד לא רק את יכולות הווטו על נורמליזציה וחמום יחסי ישראל־ערב. יכולת זו אבדה להם מזמן, אלא הם עלולים לאבד את היכולת שעבורה נאבקו במשך שנים לקבל את החלטות לגבי גורלם.

ארה"ב וישראל כבר הבהירו שלא ימתינו להם, ועתה מאותתות גם מדינות ערב שלא יניחו לפלשתינים לבלום את המאמץ האמריקני להסדר אזורי, ואף ישראלי־פלשתיני.