הארנונה תמשיך להתייקר, עד הרפורמה

קשה להעריך את משקל אבן הרחיים הזו על הכלכלה הישראלית, אך ברור שמבנה השלטון המקומי הוא אחד האתגרים הגדולים של העשור הזה.

באופן היסטורי התפתחו בארץ רשויות במבנה לא הגיוני, המשית על הכלכלה עלויות כבדות ומאט את הצמיחה במשק. אחרי התפתחות המדינה בשלושת העשורים האחרונים, שום בר דעת לא יכול להסביר עוד את רציונל שבחלוקה המקומית לרשויות המקומיות.

הן מופרדות באופן אקראי וחלוקתן נשמרת רק מטעמים פוליטיים, חרף העובדה שהן מנוהלות באופן בזבזני. למשל, רחוב ז'בוטינסקי שמתחיל ברמת גן דרך בני ברק ועד לפתח תקווה, במקום להיות רחובה של רשות עירונית אחת.

כך גם הגוש העירוני חולון־בת ים־ראשון לציון, הקריות של חיפה ועוד. חלוקה שרירותית המצביעה על צרכים פוליטיים ומאבקי כוחות בין הרשויות, הגוברים על כל היגיון כלכלי וכמובן מעל ראשי האזרחים, שלשמם הן קיימות.

המערכת המורכבת הזו צריכה תקציבים גבוהים כדי להחזיק מערכות כפולות ומכופלות של מנגנוני גבייה, אכיפה ושירות. ומכיוון שמדובר במנגנונים ציבוריים, הרי לא נהוג אצלם הקשר בין התפוקה לשכר. לכן גם כשתפוקתם יורדת, או לא עולה, השכר, שהוא המרכיב היקר ביותר בתקציביהן, ממשיך לעלות. כאן אנחנו נכנסים לתמונה, כמי שמממנים את המערכת הלא יעילה הזו.

הארנונה לא תוכל שלא להמשיך להאמיר ולהכביד על חיי העסקים והאזרחים בכלל, עד שלא תקודם רפורמה של ממש שתביא להתייעלות ולקיצוץ משמעותי במנגנונים המעיקים של השלטון המקומי ובהסדרת יחסי הכוחות והסמכויות שביניהן לבין השלטון המרכזי.