"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הנעלם הגדול: רצון הבוחרים

,עודכן

איך שלא יסתיים, אם בכלל, המשבר הפוליטי, דבר אחד בטוח: קולו של הבוחר הולך והופך לנוכח־נפקד בשיח הציבורי בישראל.

בבחירות האחרונות רצון הרוב נמחק בברוטליות כמעט קומית, כשהאליטה התקשורתית פצחה בקמפיין משעשע שלפיו הקולות הרבים ברשתות החברתיות שהזדהו עם הימין הפוליטי או הביעו תמיכה מפורשת בנתניהו, אינם קיימים במציאות. "תחקיר הבוטים" הידוע לשמצה, שהכחיש את קיומם של אנשים ממשיים תוך כדי שאותם אנשים ממש עולים בזה אחר זה לשידור ומתראיינים כדי להוכיח את קיומם, היה במובנים מסוימים מטאפורה גדולה להלך הרוח של האליטה השלטת: אם הרוב החליט לבחור בנתניהו, אז הרוב פשוט לא קיים. הדבר שירת כנראה סדר יום תעמולתי בשבועות שקדמו לבחירות, אבל זה בכל זאת משונה כשהכחשת רצון הרוב מתרחשת גם אחרי שהרוב הלך לקלפי ואמר את דברו.

מיקי חיימוביץ' מכחול לבן טענה השבוע שאם נתניהו יכהן בסופו של דבר כראש ממשלה, זאת תהיה לא פחות מ"גניבת שלטון". גניבה? גניבה ממי? מי גנב? הציבור שהצביע בעדו וניצח?

יאיר לפיד החליט שמפלגתו זכתה לאותו שיעור תמיכה כמו הליכוד, ולכן הצדק הטבעי מחייב ששרביט הרכבת הקואליציה, ואיתו מושכות השלטון, יועברו לאלתר לידי כחול לבן. זה עשוי היה לשכנע איכשהו, אלמלא התעלם גם הוא באלגנטיות מהעניין הפעוט והשולי הזה שנקרא רצון הרוב. מה לעשות, הציבור הישראלי העניק לימין כולו רוב מוחץ והבהיר אגב כך באופן חד־משמעי שנתניהו הוא המועמד המועדף עליו לראשות הממשלה.

גנץ, הנדל, יחימוביץ' ואחרים הציעו כל אחד בדרכו "להזיז הצידה" את בנימין נתניהו. הם הציגו את הרחקתו כפתרון קסם לכל הבעיות של הרכבת הקואליציה, ולעזאזל העובדה שרוב הציבור דווקא רוצה אותו כראש ממשלה. רצון הרוב הוא הרי פרט זניח בעיני חובשי התרבוש שיצאו להפגין למען הצלת הדמוקרטיה בישראל. ול"להזיז הצידה" את בנימין נתניהו, פירושו "להזיז הצידה" את הציבור שבחר בו.

התעלמות בוטה זו מרצונו האמיתי של הציבור אינה מקרית. היא מתאפשרת "הודות" למהפכה שהחלה בצמוד למהפך 77': המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, שנועדה להחליש את רצון הרוב ולחזק את "הדמוקרטיה המהותנית", זאת שנשלטת בידי אליטה משפטית מצומצמת ומזוהה מאוד פוליטית.

במדינה מתוקנת, בית המשפט העליון ורצון הרוב אמורים לאזן זה את זה; בישראל של 2019 כוח אחד פועל לרמיסת האחר ולהפיכתו לבלתי רלוונטי. המשטרה והפרקליטות העצימו את המהלך באמצעות אכיפה סלקטיבית נגד ראש ממשלה נבחר, והאליטה התקשורתית ליבתה את האווירה בהצגה בלתי פוסקת של הציבור הימני כאספסוף אלים נבער.

ומול כל התהליכים הגדולים האלה עומד ראש ממשלה אחד, שהצליח למרות (ואולי בזכות) הרדיפה הבלתי פוסקת לגייס את התמיכה הגדולה ביותר שהיתה לו אי פעם בקלפי. ציבור גדול חש, במידה רבה של צדק, שהמטרה האמיתית היא "להזיז אותו הצידה", ושרדיפת המנהיג שבו בחר היא המשכו של הציד באמצעים חדשים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר