תודה, וסרמיל

שבוע לפני הריסתו המתוכננת של וסרמיל, האצטדיון המיתולוגי של העיר ב"ש, הגיעו עשרות שחקני עבר וחברי הנהלה כדי להשתתף באירועי הפרידה המרגשים ממנו. וסרמיל נחנך בשנת 1959, ובזמן הקרוב יגיעו לסיומן שישים שנות נוסטלגיה, כאשר "המקדש" של הדרום יהפוך לקומפלקס מגורים יוקרתי.

40 שנה הגעתי לווסרמיל, משחק אחר משחק, בכל ליגה שבה הקבוצה שיחקה. חוויתי יחד עם האוהדים אינספור רגעים שמחים ועצובים. עברנו יחד הכל. חומות הבטון הספוגות בשתן ובדנ"א של כל אוהד באר־שבעי יספרו יותר מכולם את סיפור האצטדיון.

אוהדי שער 2 המיתולוגי היו אלה שתמיד רצו לקבוע מי יהיה המאמן, מי יהיו השחקנים, ואפילו גם מה תהיה תוצאת הסיום באותו משחק.

עם כל הכבוד לטוטו־טרנר, אווירה כמו בווסרמיל לא תמצאו בשום מגרש כדורגל בישראל. זה היה משהו מיוחד. הצעקות, הקללות, האוויר שמהול בעשן סיגריות מכל סוג וברקע פס הקול של חנניה, המוכר האגדי מהקיוסק: "ארטיקים, גרעינים, סיגריו..."

אני זוכר את המעבר של האוהדים מיציע אחד לאחר במחצית, כדי לראות מקרוב את השערים של הקבוצה. 15 הדקות של ההפסקה נראו כמו יציאת מצרים.

האצטדיון הזה חווה הכל מהכל - משחקים בינלאומיים, משחקי אליפות, משחקי עליות וירידות ליגה, אבל הריגוש הגדול מכולם היה לראות אצטדיון מלא בערבי הסליחות עם הרב בצרי זצ"ל. זה משהו שרק בעיר הזאת ובאצטדיון הזה היה ניתן לראות. ועכשיו, הגיע גם הזמן לפרידה הבלתי נמנעת. נתגעגע, ולעולם לא נשכח.

וסרמיל היה אצטדיון מיושן, מכוער, ששייך לשנות ה־60 במקרה הטוב, אבל מבחינתי הוא היה ונשאר היחיד בעולם - זה שבו התאהבתי בכדורגל. שבו התאהבתי בהפועל ב"ש. זה שבתוכו, אולי בזכותו, כל הסיפור התחיל.