ראיתי את ביתי נשרף מול עיניי - והתחלתי לצלם

ערב לפני שנשרף לי הבית, עוד ישבנו כל המשפחה מסביב למדורה ונהנינו מהאש. יום למחרת כששריפה החלה להתפשט באזור עשיתי את הדבר הכי טבעי בעבורי - עליתי על גג ביתי והתחלתי לצלם. אני צלמת חובבת, מכירה כבר את הנוהל משריפות עבר באזור. רואה עשן, תופסת מצלמה ומתעדת את הרגעים.

אך הפעם הלהבות החלו להתחזק והן היו כבר חצי קילומטר מהבית שלי. החברים מהיישוב החלו לצעוק לפנות את היישוב, המשכתי לצלם והאש המשיכה להתפשט, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל ככה הרגשתי.

כשהלהבות התקרבו כבר הייתי זו שצעקה בעצמה. צעקתי לבת שלי לקחת את הנכדות ולהתפנות ופתחתי את כל הצינורות על הגג. אותו גג שבעלי בנה בשתי ידיו כשהיה בחיים. המצלמה עדיין עלי, לקחתי את הטלפון ואת הכלב והתפניתי למודיעים. ספר תורה בן 150 שנה נשרף בתוך ביתי. עצוב.

אחרי שפיניתי את המשפחה, לא יכולתי להרפות וחזרתי לכביש הכניסה לאזור התעשייה כי יש שם נקודת תצפית. כן, הסתכלתי איך הבית שלי עולה באש ואחר כך ראיתי אותו שרוף, מופיע בכל הכתבות.

מה הרגשתי כשהוא נשרף? הייתי בלי הרגשה. ואתם יודעים למה? אני שלמה, הילדים שלמים וגם הנכדים. אנחנו, עם ישראל, עם שבנה מהשרידים של האפר את המדינה. אנחנו, שיצאנו מהשואה. ואנחנו שנשרוד את השריפה הזו ונבנה את הבתים שלנו מההתחלה. הבית שלי והבתים שנשרפו הם רק נכסים, ומי ששורד יכול לבנות תמיד הכל מחדש.

זלדה בורקי היא תושבת מבוא מודיעים

הביאה לדפוס: דניאל רוט־אבנרי