בימים האחרונים נשטפה הארץ דיווחים, הדלפות ותסריטי אימה על קץ הדמוקרטיה: במו"מ הקואליציוני בין הליכוד לשותפות העתידיות זוממים "למחוק את בג"ץ" ולדרוס את שלטון החוק.
עיתונאים, משפטנים ומעצבי דעת קהל מאיימים עלינו שחקיקת פסקת התגברות, שינויים בהליכי בחירת השופטים או כיול מחדש של סמכות בג"ץ - בדמות דרישה לזכות עמידה וביטולה של עילת הסבירות - יחוללו משבר חוקתי ויובילו לחורבן הדמוקרטיה. האומנם יש בסיס להפחדות? למעשה, מדובר בשינויים מידתיים ומתבקשים ביותר, והסיבות לחרדה הן אחרות לגמרי.
נתחיל בפסקת ההתגברות, שנועדה לאפשר לכנסת "להתגבר" על פסיקת בג"ץ כשהוא מפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבר כיום עומדת לכנסת האפשרות לתקן את חוק היסוד עצמו בכל רוב שהוא, בתגובה לפסיקת בג"ץ או באופן עצמאי, כל עוד ייעשה הדבר באמצעות חוק יסוד.
העובדה שהכנסת לא השתמשה בסמכות זו, מלמדת שהמחוקקים אינם מזדרזים להפעיל את סמכותם החוקית אם היא פוגעת בזכויות הפרט ומנוגדת להחלטת בג"ץ. סביר להניח שמצב זה יימשך גם כאשר תחוקק פסקת ההתגברות, והיא תופעל רק במקרים חריגים ומיוחדים, וברוב של 61 ח"כים בלבד.
ומה לגבי הוועדה לבחירת שופטים? הליכי המינוי של שופטים בישראל נקבעו בראשית שנות ה־50 מתוך הנחה כי בחירת השופטים צריכה להיעשות בהתאם לקריטריונים פורמליים מקצועיים של ידיעת החוק וההלכה הפסוקה.
מאז חלו שינויים עמוקים בשיח המשפטי, המתאפיין בהעצמה של סמכויות בג"ץ ובהדגשת שיח הזכויות והערכים. התפתחות זו יצרה ניגוד חמור בין הליכי הוועדה החסויים והקריטריונים הפורמליים שבהם היא משתמשת, לבין הדרך וההליך שבהם המשפט פועל במציאות היומיומית.
כאשר שופטים פוסלים את מתווה הגז, מורים על החזרת גופות מחבלים, מעלים את המיסוי על טבק לגלגול או מורים על כניסתם של פלשתינים לטקס זיכרון אלטרנטיבי, הם מנמקים את החלטותיהם בטעמים ובערכים שאינם מצויים בספר החוקים הפורמלי. דרישה לשימוע ציבורי למועמדים וביטול הווטו של שופטי בג"ץ בוועדה, יגבירו את אמון הציבור בהחלטות השופטים שייבחרו.
ולבסוף, כיול סמכויות בג"ץ. ביטול זכות העמידה ופיתוח עילת הסבירות בשנות ה־80 על ידי הנשיא אהרן ברק מיצבו את בג"ץ - שלא בטובתו - בעמדה של "מנהל המדינה" (כפי שהתבטא פעם נשיא בית המשפט העליון אולשן): הוא מתערב בהחלטות מנהליות ופוליטיות, גם כשאין בהכרח הפרת חוק או פגיעה בזכויות מוקנות.
מטרת הרפורמה המוצעת היא להחזיר את האיזון בין הרשויות. מצד אחד, בג"ץ יחזור להיות מגן האזרח הקטן או המיעוט במקרה של פגיעה בזכויותיהם החוקתיות על ידי הרשות השלטונית. מנגד, עותרים ציבוריים ששמו עצמם למצילי המולדת בשם התקינות הציבורית, בנושאים שבמחלוקת פוליטית וחברתית, יישלחו לכתת רגליהם במשכן הכנסת.
אז מה מפחיד כל כך את שועי הארץ? מדוע "נפחדו פתאים"? דומה כי ההסבר האמיתי לחרדה הוא החשש מאובדן הנוחות השלטונית. עיתונאים, משפטנים ומעצבי דעת קהל מעדיפים לנהל את עסקי המדינה בבג"ץ, ולא בהליך הפוליטי והציבורי המצריך את שכנוע ההמונים.
בשנת 1977 נפל דבר בישראל: הליכוד והימין עלו לשלטון. אולם תקופה זו מתאפיינת גם בשינוי המבנה של המערכת המשטרית בישראל, שמעניקה עוצמה רבה לבתי המשפט, לגופים רגולטוריים ולאקדמיה, שאינם צריכים לחשוש מדעת הקהל. כך נוצר מצב שבו הימין מנצח בבחירות, אבל מפסיד במאבק על סדר היום הציבורי.
הרפורמות המוצעות עתה הן ניסיון לכיולה ולאיזונה של המערכת מחדש. על רקע זה דבריו של ראש הממשלה מנחם בגין, לאחר מהפך 77', נשמעים רלוונטיים מתמיד: "התרגלתם לשלוט... אתם לא העליתם על הדעת שהעם יערוך שינוי, ולכן אתם עדיין המומים. תתרגלו".
ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו