תשאירו לנו את פסקת ההתגברות

הוויכוח בנושא אקטיביזם שיפוטי אינו חדש • מה השתנה יום מיומיים? המחנה הפוליטי כמובן

לפני כמה שנים חבר שלח לי בווטסאפ: "אנחנו עושים אזכרה לאמא שלי. השנה יהיה מעניין במיוחד כי אבא שלי כל הזמן שואל מה מספר הטלפון שלה ואיפה היא". אלצהיימר. הומור שחור. אני זוכר את הווטסאפ הזה כי הוא כל כך אנושי. הטרגדיה והקומדיה האנושית בפאנץ'. נזכרתי בווטסאפ השבוע כי היה נדמה לי שחלקנו לוקים באלצהיימר קשה. זיכרונות עבר התערבבו עם זיכרונות אתמול ואז התפוגגו במגע עם המציאות.

כן, הגענו לעונה הזו בשנה שמדברים על קץ הדמוקרטיה והפגיעה בבג"ץ, לימים שבהם המחנה המפסיד מודאג מהונאת מצביעי הימין בגלל חוק החסינות. האלצהיימר העונתי הוא כנראה הסיבה שהם שכחו את כתב החשדות נגד נתניהו, שפורסם חודש לפני הבחירות, מה שהפך אותו בהכרח לנושא הבחירות. כמו שכבר קבע בחוכמה סבר פלוצקר ב"ידיעות", עוד לפני הבחירות, הפרקליטות הפכה את הציבור לחבר המושבעים. כולם הבינו למי הם מצביעים. בגלל זה בפרקליטות התעקשו על פרסום כתב החשדות לציבור.

מתוך "שבילי התהילה" (1957)

קרוב לשני עשורים אני משתתף פעיל בוויכוח על אקטיביזם שיפוטי, על סמכות בלי אחריות, על ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק. על הדיפשטייטעל. זה מרגיש כמו ללכת יום אחר יום לרופא שיניים כדי לעבור טיפול שורש באותה שן.

אז מה שונה יום מיומיים? זוכרים כיצד לפני שמונה שנים סערה הארץ בשל הצעת חוק שלפיה מועמדים לבית המשפט העליון יעברו שימוע בפני הכנסת. בני האור יצאו למלחמת מאסף בבני החושך. עצומות נחתמו, עיתון "הארץ" רטט, אישי רוח התראיינו בכל תחנות הרדיו, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס ואחרים העלו מהאוב את גרמניה של שנות השלושים, ממש כמו השבוע.

 

וכל זאת על שם מה? על הניסיון הלאומני, הבוטה, הרודני של חברי הכנסת להתערב בעבודת בית המשפט, להשפיע על בחירת השופטים, לנגוס באקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק. האליטות הישראליות התגייסו למערכה. ההצעה לערוך שימוע לשופטי בית המשפט העליון בפני בית המחוקקים התקבלה כעילה למלחמת מצווה. עשור קודם לכן, ב־2001, הרעיון להקמת בית משפט לחוקה נקבר קבורת חמור. השופט ברק אמר אז בכנסת: "זהו רעיון מסוכן, תוצאתו פוליטיזציה של השפיטה והרס בית המשפט העליון. הקמתו תהווה סכנה ישירה ומוחשית לדמוקרטיה". אז לא לשינוי שיטת בחירת השופטים, לא לבית דין לחוקה, נותרה רק פסקת ההתגברות, כאמצעי אחרון להחזיר את האיזון בין הריבון לבין בית המשפט.

תקצר היריעה לספר עד כמה משמעותית היתה ההפיכה המשפטית שחולל אהרן ברק. האיש המבריק עקף את הכנסת ואת הממשלה ונטל לבית המשפט סמכויות השמורות לבית המשפט העליון האמריקני, דהיינו הסמכות לפסול חוקים ולהתערב בהחלטות ממשלה. בניגוד לבית המשפט העליון האמריקני, שבסמכותו לפסול חוקים המנוגדים לחוקה, אולם שופטיו מתמנים בידי הרשות המבצעת ועוברים שימוע בבית הנבחרים ולכן משקפים ברמה כזו או אחרת את יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארה"ב - בישראל המדד המוסרי־ערכי של בית המשפט היה מדד ברק.

"השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת" - כך אמר השופט המנוח מישאל חשין בראיון פרישה למוסף "הארץ". אח"כ הוא התנצל על דבריו ואמר שהם נאמרו בעידנא דריתחא, אך נדמה שהרעיון ברור. תפיסת העולם של פרופסור ברק נושבת בגבעת רם, למשל בכל פסק דין שדחה את ניסיונות המדינה לחוקק חוקים שיעצרו את זרם המסתננים בישראל. זכויות אדם כפי שברק וחסידיו רואים אותן הן המדד היחיד. 

זהו ויכוח לגיטימי ומהותי, אך אסור לשכוח שאת המהפכה החוקתית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העבירו ברוב של 32 ח"כים, באישון לילה וכפי שהודה אהרון לין, יו"ר ועדת חוקה שדחף את החוק, הח"כים לא הבינו את המשמעות העמוקה של החוק. חשין היה מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד ובעל ספר התניא, אחד מספרי היסוד של החסידות שנאמר עליו "תמה אני איך אפשר להכניס אל כה גדול ונורא לתוך ספר כל כך קטן". ובתוך הספר דרש מופלא של המגיד ממעזריטש: "עבירה גורמת שכחה, מפני שעבירה גורמת עבירה ושוכח השם יתברך ועושה עוד עבירה. התשובה גורמת זיכרון, ורמז לדבר שמן זית. שהזית קשה לשכחה והשמן טוב לזיכרון. וכמו שהשמן גנוז בתוך הזית כך התשובה בתוך העבירה, לפי שהתשובה היא מצוות עשה מתרי"ג מצוות. אבל אינו יכול לעשות תשובה אלא אם עשה עבירה תחילה. נמצא שתשובה גנוזה בתוך העבירה".

הנה לכם מחשבה מהפכנית, כמו שהשמן גנוז בתוך הזית, התשובה גנוזה בתוך עבירה, כשם שהאמונה מתקיימת בכפירה, השמחה בייאוש והטוב ברע ופסקת ההתגברות בהפיכה המשפטית ובא לציון גואל או לפחות דיון פחות היסטרי. לא ביטול בג"ץ או פגיעה שרירותית מבקש המחנה השמרני אלא החזרת השפיות והאיזון בין הריבון לבין מערכת המשפט.

 

ח"כ יאיר לפיד איים השבוע ביציאה לרחובות, וברשתות החברתיות יש כבר מי שקורא למרי אזרחי. קריאה למרי ואי ציות אינה פנטזיה אינפנטילית, היא רכיבה על גבו של טיגריס. ב־2005 ערב ההתנתקות, הציבור הדתי־לאומי יצא במחאה חסרת תקדים. בכפר מימון הוא נעצר. בכפר מימון באותו לילה היו הרבה אנשים שליבם נשבר מאכזבה ותסכול, קולם נשדד בידי ראש הממשלה, משאל מתפקדי הליכוד הפך לפארסה, המדינה על כל מנגנוניה הופנתה נגדם.

אלו היו ימים אפלים. נערות צעירות נכלאו בבתי מעצר לשבועות. מאמרים בעיתונים קראו לפגוע בחוסמי כבישים. נחירי אפו של מפגין בצומת גהה נקרעו בידי שוטר אלים. הסנגוריה הציבורית פרסמה דו"ח מבהיל על הפרות זכויות אדם. ובג"ץ לא התערב. איך אמר השופט מצא בראיון לקלמן וליברמן "תראה, היה מדובר אז באקט פוליטי שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור שתמך במהלך של אריאל שרון לפנות את גוש קטיף וצפון השומרון". אקט פוליטי? מבינים.

וכמובן, בכל אותה עת דממו אבירי הדמוקרטיה, דון קישוטים דה לה שמאטה. כל השמות הגדולים מהמכונים לדמוקרטיה וממשרדי הפרקליטים לא מחו. להפך, הם עודדו. עץ האתרוג נתן ריחו מבית אלפא עד יריחו, מדן ועד בכלל, מנווה אילן עד בית הוורד. הם שתקו כשרבין העביר את אוסלו ב' בשוחד לבוגד גונן שגב ולאלכס גולדפרב. הם שתקו כששרון הפנה עורף לבוחריו, פיטר שרים והתעלם ממשאל המתפקדים. יש להם פרצוף לדבר על קץ הדמוקרטיה?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו