תומכי שמאל, קחו דוגמה מהפריפריה

קולות הנהי והשבר בנוסח "לאן הידרדרנו" הם כבר חלק קבוע מהפסקול המלווה את המציאות הפוליטית בישראל. הקינות על "קץ הדמוקרטיה", על הימים האפלים והגל הפרימיטיבי שהשתלט על הארץ, לצד הרהורי עזיבה לעבר מדינות נאורות ומתקדמות יותר, יכולים למלא כרכים עבי כרס באנציקלופדיית חורבנה המדומיין של מדינת היהודים.

דומה שכבר ראינו הכל בז'אנר הניגון החמוץ: הצהרות על עצירת תרומות לעניים, מונולוגים דרמטיים של אמנים, אינטלקטואלים ושועי ארץ על ייאוש ונהירה לגולה, ונבואות זעם על שלטון הרודנות המצפה לכולנו.

ומי אשמים בכל? עד לא מזמן היו אלו בעיקר החרדים והמתנחלים, שהואשמו בהחרבת הבניין שבנו לנו "אלה שהקימו את המדינה". אך בעשור האחרון הוכנסו למעגל האשמים גם תושבי הפריפריה, "אותו עדר" מסורתי ו"שטוף מוח" המתגורר בצפון ובדרום, הרחק מלב תל אביב, ושואף להטביע את כולנו בהנחת תפילין ובשאר מנהגיו ה"פרימיטיביים". תוצאות הבחירות מלמדות שלא רק בשדרות ובקריית שמונה מצביעים לימין, אבל מעבר לטעות העובדתית, הפניית האצבע אל "הפריפריה הימנית" מגלה עד כמה בכייני ומנותק השמאל באיומיו לשבור את הכלים.

אין מגזר אזרחי בישראל שסבל מנחת זרועה של הממלכה, מאפליה ממוסדת ומהתעמרות אנטי־דמוקרטית יותר מתושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. משפחות הושלכו ללא חמלה ליישובי סְפר ולמחנות מעבר, סבלו מתנאים ירודים וחיו ללא חשמל או מים זורמים במשך שנים. הורים צפו במשפחותיהם מתפרקות וראו כיצד חלומותיהם וכבודם נרמסים. ילדים חזו בהוריהם קורסים, ואף מתאבדים. הדבר לא נבע רק משעת הדחק לנוכח גלי העלייה האדירים למדינה הצעירה. הצלחתו של תושב הפריפריה היתה תלויה לחלוטין בגורמי הממשלה ובמוסדות המפלגה, שהתייחסו בגזענות ובהתנשאות לכל מי שלא תמכו בדרכם. הפנקס האדום היה תנאי הכרחי לקבלת עבודה וזכאות לדיור סביר. שלטון השמאל אף לא היסס להפעיל לצרכיו את מפעלי ההנצחה הלאומיים, את הצנזורה, ובמקרים אחדים גם את המשטרה.

תושבי הפריפריה מעולם לא איימו לעזוב בתגובה, ובוודאי לא פיזרו בוז ושטנה לכל עבר. להפך, הם התגייסו לכתוב את אחד הפרקים המפוארים בתולדות המדינה; נאחזו בקרקע ובנו קהילות למופת. תשובתם לאפליה היתה חינוך ובנייה. זולת מקרים חריגים, מאבקי הפריפריה התאפיינו לאורך השנים בשמירה על כללי המשחק הדמוקרטי ובהפגנת כבוד למוסדות המדינה שאכזבה ופגעה בהם. את הקול החזק והברור שלהם הם בחרו להשמיע בקלפי.

עתה, כשהמציאות השתנתה, מסרבים חלקים בשמאל הישראלי לקבל את ההכרעה. הם אמנם נהנים מרמת חיים טובה, הממשלה לא שולטת בחייהם, אבל משום מה הם מוכרחים לשבור את הכלים ולנהור לאירופה, כי הבבונים גנבו להם את המדינה. טוב יעשו בשמאל, אם במקום התקפי זעם ילדותיים והתנשאות אדנותית יואילו ללמוד שיעור או שניים בתרבות דמוקרטית דווקא ממי שזוממים, לשיטתם, להרוס להם את ארץ ישראל הישנה והטובה.