להיות אח שכול: שום שמחה לעולם לא תהיה שלמה

להיות אח שכול זה להיות חבר במועדון הכי פחות אטרקטיבי בארץ - מועדון משפחת השכול. להיות אח שכול זה לא לסבול את המושג הזה, משפחת השכול, אך לדעת שהמושג המאוס הזה הוא בכל זאת נכון.

להיות אח שכול זה לדעת שהחיים מתחלקים ללפני ואחרי. זה לזכור שההורים שלך, שחטפו מכה איומה שאיימה לכלותם, הם גיבורים אמיתיים. זה לחוש אגרוף בבטן בכל פעם שעולה המחשבה על הכאב העצום שמלווה אותם מאז האסון. זה לדעת שהם עשו הכל כדי שאנחנו, האחים, נגדל בבית חי, שמח ואוהב. היה להם ברור שהחיים כפי שהכירו אותם נגמרו, וכעת צריך להתחיל מחדש.

להיות אח שכול זה לשאול כל הזמן את האח שאבד שאלות שאין עליהן תשובות. האם היה אפשר לשנות את גורלך? איפה היית היום אם לא היה פוקד אותנו האסון הנורא? האם אתה רואה אותנו שם למעלה? ולמה דווקא הטובים ביותר נלקחים מאיתנו?

להיות אח שכול זה לדעת ששום שמחה, גדולה ככל שתהיה, לעולם לא תהיה שלמה ושיש בורות בלב שאי אפשר למלא. זה להוציא את המושג "בהרכב מלא" מהלקסיקון ולחוש דקירה בלב לנוכח הכיסא הדמיוני בארוחות המשפחתיות, שלעד יישאר ריק.

להיות אח שכול זה לזכור את הצלצול בדלת, ההודעה האיומה וההלוויה - אפילו שעוד לא נולדת כשזה קרה. זה להתגעגע לאח שמעולם לא הכרת ולהפנים שאת האח הזה לעולם לא תזכה לפגוש. להיות אח שכול זה לחלום שאחיך חוזר הביתה אחרי שנים ולהתעורר שטוף זיעה. זה היה רק חלום.

להיות אח שכול זה לדעת שיום הזיכרון נועד לכולם, זולת משפחות השכול. הן הרי לא זקוקות לתזכורת. להיות אח שכול זה להסתכל על התמונה של אחיך ולדמיין לרגע שהוא מביט בך בחזרה בחיוך רחב ובעיניים מאירות. להיות אח שכול זה לא לדעת כיצד נראה טקס יום הזיכרון בבית הספר, כי בדיוק באותה השעה עליך להתקבץ בבית העלמין הצבאי יחד עם עשרות אלפי משפחות שמזילות דמעה על קברי יקיריהן.

להיות אח שכול זה להיות רגיל למבטי הרחמים שמופנים אליך כאשר אתה מזכיר את האח שנפל. זה לדעת שלאנשים יש כוונות טובות, אך לסרב בתוקף להימצא בעמדת המסכן.

להיות אח שכול זה לפגוש את החברים של אחיך מהילדות, הנעורים והצבא, להביט בעיני ילדיהם ולכאוב על הבעל והאב שהוא לעולם לא יהיה.

להיות אח שכול זה להתלבט שנה אחר שנה אם לצאת לבלות בערב יום העצמאות או להישאר בבית. זה לדעת שהעצב והשמחה שזורים זה בזה ושבמותם ציוו לנו את החיים, אך בד בבד לתהות מי לעזאזל קבע את המעבר החד הזה מזיכרון ויגון לחגיגות העצמאות.

נולדתי שנה וארבעה חודשים לאחר שאחי אמתי ז"ל נפל בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון. אמנם לא זכיתי להכיר את אמתי, אך נולדתי אל תוך הסיפור שלו ודמותו תהיה נצורה בליבי לעד.