המשימה: "דבר אל בני ישראל ויסעו"

כ-3500 שנה לאחר יציאת מצרים ההיא, התרחש הפלא גדול: יציאת מצרים של דורנו. מיליוני יהודים ממזרח וממערב שהתכנסו מחדש לארץ אבותיהם. הם באו לכאן מתימן ומלוב ומאתיופיה, ממרוקו ומתוניס, מרוסיה ומצרפת, מארצות רווחה, אך בעיקר מארצות מצוקה. אלא שמזה כשלושה עשורים שגלויות חדלו לעלות לארץ ו"משה של ימינו" – שהיא מבחינות רבות מדינת ישראל – הניחה את המטה העתיק לצד הדרך ואינה מממשת עוד את הציווי העתיק: "דבר אל בני ישראל ויסעו", בפרט כשמדובר בגלויות הרווחה - הגלגול המודרני לגלות מצרים.

"יציאת מצרים" המקורית הייתה לאמיתו של דבר "הוצאת" מצרים. עם ישראל לא יצא אלא הוצא ממצרים - נגד רצונו. הסיפור היהודי מתאר את ההתערבות האלוקית שנדרשה, באמצעות עשר המכות ומשה, כדי לאחוז את עם העבדים בציציות ראשו ולמשוך אותו משם בעל כורחו כנגד הרגלי וטבע הגלות אליהם השתעבד. לא לחינם נקרא גם הערב בהגדה של פסח, ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

סמוך לעליית הנאציזם, באחד מנאומיו האחרונים, נשא הרב קוק דברים בחורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים, והבחין בין כמה סוגים של שחרור והצלה שאותם מניעים שופרות גאולה מסוגים שונים: המשובחים ביותר הם "שופר של איל" ושופר מבהמה טהורה אחרת, שמניעים יהודים לשוב לארצם מסיבות דתיות ולאומיות, בעוד שהשופר הנוסף, הנחות, נלקח מן הבהמה הטמאה. מי שאינו מאזין לשני השופרות הראשונים, צפה הרב קוק, סופו שיאזין לשופר השלישי, שופר הגויים שנוגשים ביהודים, מענים אותם, רודפים אחריהם והורגים בהם, השופר שמוליד את עליות המצוקה.

במצרים התרגלו בני ישראל לעבדות ולגלות במידה כזאת, עד שהיה צורך לחלץ אותם משם. ממרחק הזמן ובהבדל מקום, גלויות הרווחה הם גלות מצרים של דורנו. גם שם לא תהיה כנראה "יציאה" אלא "הוצאה"; פחות בגלל המצוקה, אלא בגלל ההרגל. גאולת מצרים של דורנו לא תשמע ב"שופר של איל", כהגדרת הרב קוק. רובם ככולם לא יבואו לארץ ביוזמתם. שם צריך יהיה "לתקוע" בשופר האמצעי שעליו דיבר הרב קוק, זה המעורר את הרגש הלאומי ביהודים, מכוונם לארץ ישראל, ומסב את תשומת ליבם לסכנה שבגלות, לאו דווקא הסכנה הפיזית.

ערב יום ההולדת של העם יהודי, ושלושה שבועות לפני יום ההולדת של מדינת ישראל, נדרש כיוון מחודש למצפן היהודי– ציוני, כיוון מחדש של גלויות הרווחה לארץ ישראל. הפיזור הגיאוגרפי של העם היהודי והמרחק מארץ ישראל הביא גם לריחוק ופיזור השקפתי בתוך העם היהודי. מלאכת האיחוד מחדש עם פזורות הרווחה, (בפרט מארצות הברית) - לא רק הגיאוגרפי, אלא גם ההשקפתי – תהיה קלה יותר בארץ.

ערב חג הפסח, ראוי לשלב ב"קווי היסוד" המחודשים מול "גלויות הרווחה" גם את הציווי העתיק: "דבר אל בני ישראל ויסעו". הגלויות הללו אמנם אינם נתונים בסכנת הכחדה פיזית, אבל בוודאי שהם נתונים בסכנת הכחדה לאומית ורוחנית בעקבות ההתבוללות וההיטמעות בעמי העולם. ויתור עליהם, למרות המרחק הגדל והולך בינינו לבינם, אינו בא בחשבון. "דברו אל בני ישראל ויסעו" - הוא הפתרון ארוך הטווח, שיש להתחיל ולהניעו בסבלנות, בחוכמה ובזהירות.