"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

עם מזוודה וג'ט־לג, באנו להצביע

,עודכן

עשר שעות טיסה, מאות דולרים על כרטיס וג'ט־לג: זה המחיר שאני משלמת כדי להצביע בבחירות. אני מכירה עוד רבים מניו יורק, פאלו אלטו ואל.אי, שעשו את הדרך כדי לממש את זכותם האזרחית. כמוני, גם הם מאמינים שמערכת הבחירות הזאת גורלית ומשמעותית יותר מקודמותיה. כמוני, הם מרגישים צורך אמיתי לקחת חלק בעיצוב דמותו של המקום שהשאירו מאחור לזמן מוגבל או לתמיד.

יש משהו מוזר בישראלים החיים בחו"ל: בסוף־בסוף הם בעצם חיים בארץ. שאל אותם מי הסנאטור שמייצג את מדינתם, ולא יהיה להם מושג. שאל אותם מי מספר 5 ברשימתו של גל הירש לכנסת, ולא רק שהם יידעו - יש אפילו סיכוי שזה קרוב משפחה שלהם.

אף אחד, כמעט, לא יגיד לך שזהו, שהוא לעולם לא יחזור. כולם מחכים עוד קצת: שהילדים יגדלו, שיסיימו קולג', שנתבסס. כולם בקשר עם כולם, דבקים בקהילתיות ישראלית, דומה לזו שהשאירו מאחור. משחזרים רגעים, דבקים בערכים "שלנו". יש סיבה לכך שארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית, ה־AIC, מצליח כל כך: הישראלים החיים בחו"ל הם לא סתם "יורדים", ובטח שלא "נפולת של נמושות", אלא כוח משמעותי וחלק מהשיח.

אז כן, אנחנו ישראלים. חיים בחו"ל - אבל ישראלים. אנחנו מרגישים חלק, ואנחנו אוהבים ושונאים ושמחים ודואגים ומתלבטים. שסועים ומחולקים לנצח; אבל השמש הזאת, החזקה, הקופחת, נטולת הרחמים, היא צרבה ונצרבה בנו.

לכן אני כאן; לכן עוד רבים וטובים כאן. כי אכפת לנו, ומרגישים שזה לגמרי שלנו. כמו שאנחנו מתעקשים ללמד את ילדינו עברית, וחלקנו שולחים את הילדים לצופים ואז לצבא, ככה אנחנו מתעקשים על מימוש זכותנו להצביע. ולמי שקשה לקבל את זה נאמר: אתם רוצים אותנו במאבקים בחו"ל, בתמיכה ובתרומות? אז קבלו אותנו גם בקלפי.

מעל הכל, אף אחד מאיתנו לא חי לבד, בבועה. לכולנו משפחה וחברים בארץ. אנשים שיקרים לנו, דואגים לנו בכל יום וכואבים את העובדה שבחרנו לחיות הרחק. אנחנו מגיעים להצביע כי גורלנו קשור בגורלם, כי יש לנו אחריות כלפיהם. ככה זה במשפחה.

גדלנו בחברה דמוקרטית, ואנו לא מקבלים אותה כמובן מאליו. אנחנו מכבדים אותה מספיק כדי לטוס למענה, ועוד על חשבוננו. אנחנו אוהבים אותה ואת ישראל, ולא מוכנים לוותר עליהן במחי יד.

לפני כשנה חיברתי את השיר "המקום הזה", שהלחין יהודה פוליקר. מילות הפזמון מסבירות הכי טוב למה אנחנו כאן היום: "מה יש בו במקום הזה, שלא מאפשר לומר שלום, שלא משחרר? מה יש בו במקום הזה, שלא מאפשר לחיות בלעדיו - בשום מקום אחר?"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר