אשליית הגושים

אחת הסוגיות המתעתעות ביותר במערכת הבחירות היא החלוקה לגושים. כל הסקרים מציגים פילוח של התוצאות לפי גושים, בניסיון לנבא מי ירכיב את הממשלה וכיצד פחות או יותר היא תיראה. יש מידה מסוימת של היגיון בנטייה לצבור מפלגות לגושים: כך, בסופו של דבר, מורכבת קואליציה. אבל הנחת המוצא של חלוקה זו היא שגויה.

לפי ההנחה הבסיסית, מי שירכיב את הממשלה הוא שיצליח להרכיב קואליציה, ולכן הרבה יותר חשוב גודל הגוש מאשר מספר המנדטים של המפלגה המובילה. הכשל בחשיבה הזו הוא פשוט: קואליציות הן תוצאה של משא ומתן, וממילא ה"גוש" אינו הנחת המוצא של הרכבת הקואליציה, אלא התוצאה שלה. מדוע מחשיבים מפלגה מסוימת בגוש הימין או בגוש השמאל?

יש כמה סיבות: הצהרות ראשיה, דפוסים היסטוריים של התנהלות, ובעיקר המיקום שלה במפה הפוליטית הנוכחית. מסיבה זו נספרת הקואליציה הנוכחית של נתניהו כ"גוש הימין", בעוד האופוזיציה נחשבת "גוש השמאל".

ואולם, אף שחלק מהשחקנים הם אכן יציבים יחסית בתוך הגוש שאליו הם משויכים - למשל, מרצ בשמאל או הדתיים בימין - רבים מהם עשויים להיות נזילים הרבה יותר. הדוגמה העדכנית היא ליברמן, שבמהלך חצי מהקדנציה הושיב את מפלגתו באופוזיציה, ואז נכנס לקואליציה, ואז פרש ממנה בקול רעש גדול והפך לגיבור השמאל.

מה השפיע על התנהלותו של ליברמן בקדנציה האחרונה? ומה ישפיע על התנהלותם של שחקנים אחרים בקדנציה הבאה? התשובה פשוטה למדי: כוח פוליטי במשא ומתן. עם הרכבת הממשלה דרישותיו של ליברמן לא נענו, והוא העדיף להישאר בחוץ. אך באביב 2016 נוצרה ההזדמנות והוצע לו תיק הביטחון, והוא נכנס לממשלה.

מה יהיו הכוחות שישפיעו על שחקנים כגון ליברמן, בנט, פייגלין, כחלון, אורלי לוי (סליחה אם שכחתי מישהו)? אף שכולם מצהירים על עמדות ימניות ועל נאמנות לגוש הימין, הרי הרבה מאוד יכול להשתנות ביום רביעי בבוקר.

קחו תסריט סביר: הליכוד וכחול לבן מגיעות לקו הסיום עם שוויון במנדטים, או הפרש זעיר. בני גנץ עורך סדרת פגישות מרתוניות עם המפלגות השונות (יעלון כבר אמר השבוע ש"מדברים גם עם מפלגות מהצד השני ויהיו הפתעות").

במסגרת הזו הוא מציע לבנט להיות שר הביטחון, לפייגלין את תיק האוצר, ואפילו לכחלון, לליברמן ולאורלי לוי יימצא סידור מתאים (חוץ, חינוך, רווחה?), והנה הגוש שכולם רגילים לחיות לאורו התפוגג בן־לילה.

בבחירות הללו המשחק, אפוא, פתוח לחלוטין, לא רק בגלל אחוז החסימה או כי הסקרים אינם מדייקים, אלא בעיקר כי ה"גוש" שכולם לוקחים כמובן מאליו הוא תוצאה של שנים ארוכות של הצלחות אלקטורליות של הליכוד, שהכוח הצנטריפוגלי שלו משך אליו את כל הלוויינים.

ייתכן שיש קוראים הסבורים שממשלת גנץ־בנט־פייגלין־ליברמן (בעברית: "רק־לא־ביבי") אינה דבר גרוע כל כך. אבל אולי רצוי להזכיר שמעבר לזהות השרים, יש חשיבות גם לשאלה, שמרוב גושים ומטריצות טיפה נדחקה הצידה: מי יהיה ראש הממשלה הבא?