הרגע הפופריאני של השמאל

קארל פופר, מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת, ובפרט הפילוסופיה של המדע, הגדיר במאמרו הנודע "השערות והפרכות" תיאוריה מדעית ככזו שניתן להפריכה, ולא ככזו שניתן לאשש אותה. טענתו היתה שתיאוריה שלעולם לא תוכל ליפול, ותמיד תהיה דרך להצדיק אותה אל מול כל ניסוי אפשרי, איננה מדעית.

פוליטיקה רחוקה מאוד ממדע. עם זאת, מכיוון שבכל אופן היא כרוכה ברציונליזם, או למצער ראוי שתהיה כרוכה בו, אני ממליץ לבדוק את הרעיון הפופריאני על הלכי רוח פוליטיים.

קרוב לוודאי שכל מי שטוען ש"אין לנו פרטנר" - גלגולו העכשווי של "אל תיתנו להם רובים" וכו' - ייאלץ, גם אם בלב כבד, לטעון כי התיאוריה שלו קרסה אילו רק הרשות הפלשתינית תכריז, למשל, על סוף הסכסוך; אילו רק תחדל לממן פיגועים; אילו תכיר בקיומה של מדינה יהודית ותכריז על ביטול התביעה לזכות השיבה, למשל. התנהלות כזו של שכנינו תכריח גם את נאמני ארץ ישראל השלמה לבחון מחדש את הנחות היסוד של תפיסתם הפוליטית־ביטחונית. ה"אין לנו פרטנר" אם כן הוא טיעון שניתן להפריכו.

מנגד, כשאני בוחן את הקריאות משמאל על כך שחייבים בכל מחיר להמשיך לכיוון הסכם שלום מדומיין עם אבו מאזן, או אפילו עם חמאס, אני שואל את עצמי מתי התיאוריה הזו אם בכלל מסוגלת להיות מופרכת? לשון אחר, מה על ה"פרטנר" שלנו לעשות או לא לעשות על מנת שנבין שהתיאוריה קרסה?

איזה סוג של תרחיש צריך להתקיים כדי שיובן שהתיאוריה איננה תופסת עוד? האם על אבו מאזן להרוג בידיו תינוקות יהודיים? האם עליו לחמש את משטרו ולהתחיל לירות טילים על מרכז ישראל על מנת שתיאוריית ה"חייבים לעשות שלום" תקרוס? אני שואל זאת כי מעבר לפשעיו של הפרטנר מרמאללה, הלוא אחיו בעזה עושים בדיוק את הדברים האלה, ועדיין יש הסבורים כי עלינו "למצוא פתרון" במסגרת הסכמים וכדומה.

הסכמי אוסלו האומללים אכן יצרו סוג של שבר בשמאל, אך דומה שזה היה רק בשוליים. ההתפכחות מגלי דמיונות השלום שהתנפצו אל חופי הטרור גרמו לאחדים להרהר בדיוק בנקודה זו, עד מתי ניתן יהיה להצדיק את החתירה הנואלת ל"שלום". אך יש להודות, רוב מניינו ורוב בניינו של השמאל הישראלי לא התפכח כלל.

נשאלת אפוא שוב השאלה הכה רציונלית - עד מתי? מהו הרגע, או המעשה, או התודעה, שיגרמו לרבים מאיתנו להבין שעד כאן. שזהו. שבדורנו ובמציאות סביבנו הדיבור על הסכמי שלום אינו רלוונטי עוד.

משה אופיר הוא סופר ומרצה לתרבות ויהדות