לבקר בארצי שלי כתיירת

כמעט 25 שנים אני גרה בשומרון, ומעולם לא חשבתי שהפעם הראשונה שבה אבקר בעיר פלשתינית תהיה כתיירת בקבוצה מארצות הברית. זה קרה לי לפני כשבועיים, בטיול עם 20 פעילים ומנהיגי סטודנטים לא יהודים שהבאתי ארצה ביחד עם "סטודנטים תומכי ישראל" ועם Maccabee Task Force, ארגון אמריקני פרו־ישראלי.

סטודנטים מובילים אלה, שעדיין לא גיבשו דעה מוצקה על ישראל, יידרשו לכך במוקדם או במאוחר באקלים הפוליטי האמריקני. עלינו לוודא שכאשר יגיעו לרגע, יביעו עמדה מתוך היכרות עם המצב האמיתי, ואם אפשר, תוך הבנת הצד הישראלי בצורה טובה. הבאנו את הסטודנטים האלו לישראל מתוך אמונה שלמה, שכאשר הם יראו את הארץ במו עיניהם, הם יבינו הכל: את הישראלים, את הזיקה שלנו לחבל הארץ, את מה שהופך אותנו לעם כה מאוחד.

מצד שני, לא רצינו "לשטוף להם את המוח". ולכן כללה תוכנית הסיור מפגשים עם אנשים בעלי מגוון דעות, שלא כולן תומכות בהכרח בישראל. כך מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי בלב רמאללה. פסל של נלסון מנדלה היה אחד הדברים הבלתי צפויים בביקור שם. המדריך הפלשתיני הסביר שנלסון מנדלה הוא מקור השראה למאבק בכיבוש. אחד המשתתפים שאל, "ואיפה נלסון מנדלה הפלשתיני שיוביל מאבק לא אלים?". דומה שאין הרבה תיירים או מבקרים המאתגרים את העמדה הפלשתינית, כי המדריך נראה מעט מופתע. תשובתו היתה שנלסון מנדלה פלשתיני יהיה צריך לעבור דרך מחסומים כדי לפעול. על כך שמנדלה פעל מכלאו, כנראה לא שמע מעולם.

לצד הסוגיות המורכבות, בין רמת הגולן לים המלח, חוויתי לראשונה את המקום הכי מוכר לי בעולם בעיניים זרות, כתיירת.

המראנו מניו יורק בלילה שבו נורו טילים לתל אביב, וימים ספורים אחר כך, בזמן הפוגה קצרה בירי, נפגשנו עם הילה, חקלאית מנתיב העשרה, שחיה את המציאות הזו כבר שנים. מייד לאחר שהמראנו חזרה, היא נאלצה לרוץ שוב למרחב המוגן או למקלט, בתקווה להספיק להגיע בארבע השניות שיש לה.

נפגשנו עם אמין, מוסלמי מכפר ליד שפרעם, שמלמד בבית ספר יהודי וחולם לחיות יחד, יהודים לצד ערבים; נפגשנו עם בעלי דוכנים בשוק מחנה יהודה ועם מוכר דרוזי למרגלות הר בנטל; עם מתנחל ועם פעיל זכויות להט"ב. ואחרי עשרה ימים נותרתי עם תחושה חזקה שאיננה מרפה, שלמרות המחלוקות והמורכבות - יש בארץ הזו אנשים נהדרים, שהופכים אותה למדינה המורכבת והנהדרת שהיא.

אופיר דיין היא נשיאת "סטודנטים תומכי ישראל" באוניברסיטת קולומביה