בחינוך, שוברים לא פותרים משברים

מבין שלל תוכניות החינוך מטעם המפלגות הרצות לכנסת, זוכה זו של מפלגת "זהות", הודגלת בתפיסות ליברליות, לעניין רב: "הורים יוכלו לקבל ישירות ממשרד החינוך שובר בעל ערך כספי שאותו יוכלו לממש בכל בית ספר שיחפצו, וכך לממן את לימודי ילדיהם... גובה השובר יהיה כ־3,000 שקלים בחודש לילד. אימוץ השיטה יצמיח מגוון של בתי ספר עצמאיים שיתחרו על שוברי ההורים, ובכך יציעו תוכנית לימודים מותאמת לרצון ההורים. בנוסף, בתי ספר אלו יוכלו להציע משכורות גבוהות מאוד למורים, כדי למשוך אליהם את הטובים ביותר''.

לכאורה רעיון נהדר, המעניק להורים שוויון הזדמנויות: שובר (ואוצ'ר) לבחירת מסגרת חינוכית לילדים, והעברת האחריות להורים. בתי הספר החזקים והטובים יהפכו למבוקשים, החלשים יצטרכו להשתפר או להיסגר. היד הנעלמה תסדר את בעיות החינוך והחברה.

זו אשליה. רעיון הוואוצ'רים נוסה כבר בשבדיה, בארה"ב, בצ'ילה ובמקומות אחרים, ולא הוכח כהצלחה מסחררת. אין הסכמה על טיבו, והוא לא צפוי לפתור את בעייתה המרכזית של מערכת החינוך אצלנו.

בישראל, רק 56 אחוזים מהלומדים מסיימים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. קרוב למחצית מהשנתון לא יכולים לרכוש השכלה גבוהה, ומכאן שלא ימצאו את מקומם בשוק העבודה המקצועי, ויתקשו להשתלב בכלכלת המדינה. אך הסיבה לכך היא לא רמת בתי הספר.

החברה הישראלית מתאפיינת בשתי קבוצות שאינן משתתפות במעגל התעסוקה במלוא כוחן: חרדים וערבים. שתי הקבוצות סובלות מייצוג חסר בהישגים לימודיים והשתלבות בשוק העבודה. העוני והנחשלות שלהן משפיעים על הפריון במשק ועל הלכידות החברתית; תחולת העוני בהן נעה סביב 45 ו־49 אחוזים בהתאמה.

החרדים מסרבים ללימודי ליבה, ולכן מתקשים להשתלב במעגל העבודה. הערבים סובלים מניכור חברתי וקושי להשתלב במקצועות מסוימים. ואוצ'רים - או כל "טרנד" חינוכי אחר - לא יעזרו לקבוצות אלה. הפתרון נעוץ בהחלטה ממשלתית, להעמיד את קידומן החברתי והחינוכי של קבוצות אלה כאתגר לאומי.

ואם בכל זאת מתעקשים על רפורמה ליברלית במערכת החינוך, אפשר להתחיל בכך שהמדינה תחדל לנהל את החינוך מהמטה בירושלים, ותעביר את האחריות אל אזורי חינוך אוטונומיים: הערים והרשויות המקומיות. תפקיד המדינה צריך להתמקד במיפוי תוצאות, תקצוב דיפרנציאלי, התוויית סדר עדיפויות, פיתוח מדדי יעילות וצמיחה של בתי ספר, ניהול מערך תוכניות הלימודים והמבחנים, ובעיקר הגדרת מטרות ארוכות טווח ופיקוח על אכיפתן. אם נתחיל בזה, דיינו.