יהודים בשושן ויהודים בניו יורק

במרכז המסחרי ליד ביתנו עומדים שני גברים וילדה. האחד מחופש לעכבר, השני לקאובוי; הילדה לבושה בשמלת נסיכה. השלושה מחלקים לעוברים ושבים משלוחי מנות ובתוכם ממתקים ואוזני המן, תוך כדי שהם מברכים ב"האפי פורים" ומזמינים להשתתף בקרנבל פורים שייערך בבית כנסת סמוך.

הם לא שואלים איש אם הוא יהודי, או אם הוא יודע מה זה פורים. ההנחה היא שאם אתה חי בניו יורק, בוודאי בשכונה יהודית כמו ריברדייל, אין סיכוי שלא שמעת על החג. הילדה, כבת 3, ניגשת לאישה אפרו־אמריקנית מבוגרת ונותנת לה שקית. ילדים בגיל הזה לא מניחים שום הנחות מקדימות; הם פשוט עיוורי צבעים.

שוחחתי עם אבא שלי בטלפון כשחלפתי על ידם. הם שומעים את העברית ומייד מברכים ב"פורים שמח". אבא שלי שואל עם מי אני מדברת, ואני אומרת לו שיש כאן אנשים שמחלקים משלוחי מנות ברחוב. "יש פה רבנים שמחלקים משלוחי מנות", מתקן אותי העכבר, "אנחנו הרבנים של בית הכנסת".

אני מסתכלת עליהם בהשתוממות. "אנחנו לא נראים רבנים, אה?" הוא אומר בעברית, "אני הרב העכבר; הוא קצת יותר רציני". אבא שלי, ששומע את השיחה, משתומם. ככה מדבר רב, ועוד עם אישה זרה באמצע הרחוב?

"תגידי לאבא שאצלנו רבנים זה אחרת ממה שהוא מכיר בישראל". וזה כל כך נכון; בארה"ב, ובעיקר בניו יורק, יש כל כך הרבה אפשרויות להיות ולהרגיש יהודי, עד שמי שגדל וחי כל חייו בישראל מתקשה להכיל זאת. מול ביתי יש בית כנסת קונסרבטיבי. אנשים באים עם הרכב, ויש מגרש חניה מאחור שמתמלא בשבת. ברחוב שלנו יש גם בית חב"ד שמציע פעילויות, ומול בית הספר הציבורי של הילדים יש בית כנסת אורתודוקסי גדול, שגם בו יקיימו אירוע פורים. בערב אחד, ברחוב אחד, אני יכולה לעבור בין שלוש מסיבות פורים שונות, שלושתן בעלות אופי יהודי, ועדיין כל אחת תהיה שונה.

בארץ מעולם לא הלכנו לבית כנסת כדי לחגוג את פורים. היה פורימון בבית הספר והכל נסוב סביב השאלה הגורלית למה מתחפשים. אבל כאן, דווקא מפני שבבית הספר הציבורי לא יציינו את החג, נצא עם כמה חברים וילדיהם ונעבור מאירוע לאירוע. נחשוף את הילדים למגוון רחב ככל האפשר של פורימונים ותפיסות עולם שנובעות ממקור אחד. יש משהו במגוון הנגיש והמקבל והמזמין, וגם במרחק, שמושך אותך אל עבר שורשיך, אל הזהות שבמשך שנים היתה ברורה מאליה.

•••

גידי גרינשטיין, מייסד קבוצת ראות, אומר תמיד שכשנסע ללמוד בארה"ב הוא נסע ישראלי וחזר יהודי. יש בזה משהו. העובדה שאתה צריך להתאמץ כדי להנחיל את מה שבישראל הוא חלק בלתי נפרד מאישיותך - כמיעוט מחוץ לארצו אתה חייב להגדיר את עצמך בעצמך, ולא רק בהשתייכות אוטומטית למסגרת - עושה משהו. גם היהדות הזמינה והמזמינה, זאת שמושיטה יד, בין שאת אישה או גיי או נשואה ללא־יהודי, מאפשרת חיבור.

באשר לי, מייד אחרי הפגישה המקרית ברחוב עם שני הרבנים נכנסתי לחנות הכשרה וקניתי שתי חבילות אוזני המן. בכל זאת חג.