שקר האחדות והבל הממלכתיות

מנטרה חדשה עלתה לאוויר הבחירות בשבוע האחרון: לפיד וגנץ החלו לזמר זמירות על כוונתם להקים ממשלת אחדות. דיבורי האחדות מחממים את הלב ומסמאים את החיישנים הפוליטיים, אך ה"טריק" הזה כבר נשמע כמו תקליט שבור.

אחרי שנים של מתקפה אינסופית על נתניהו וממשלתו ותבהלה תקשורתית מכל ניד וניע בימין; לאחר שכינו את שרת המשפטים "ניאו־נאצית", ציירו חבל על צוואר רה"מ וקראו לשרת התרבות "בהמה", סוף סוף מגיעה עדנה? לקראת סוף כל מערכת בחירות, השמאל עוטה עטרת לבנה (הפעם, כחולה־לבנה) ומלהג על אחדות, על הצורך לאחד את העם ולרפא את הפצעים. הוא ממנה עצמו לנציג הממלכתיות, ומסביר עד כמה חשוב להקים ממשלה מאוחדת לאחר הבחירות. אך הדגל הזה, שחלקנו מאמינים לו בתמימות, מקופל כלא היה ברגע שנסגרות הקלפיות או מוקמת ממשלת ימין. האחדות מפנה מקומה שנית ל"רק לא ביבי" ומאבק "בימין הקיצוני".

בפועל, ממשלות אחדות משמעותיות היו ב־1984 וב־1988, ועוד מספר "רגעי" אחדות; אבל דיבורים על אחדות היו רבים. ב־2008, במהלך הבחירות הפנימיות לראשות "קדימה", הודיעה ציפי לבני שאין צורך לצאת לבחירות כלליות, שכן זו שעתה של ממשלת אחדות. גודל השעה ואחדות האומה היו חשובים - כל זמן שידעה שאינה יכולה להקים קואליציה עם החרדים וחששה להפסיד את ההזדמנות לשלטון, בדיוק כפי שאירע.

ב־2013, כשנתניהו הקים ממשלת אחדות עם לבני ולפיד, חתרו תחתיו השניים וניסו להחליפו כשנדמתה אפשרות לממשלה חלופית. הצורך באחדות נשכח, ממש כפי שעשה פרס לשמיר ב"תרגיל המסריח" בממשלת האחדות. מבלי להתבלבל, גם אחרי ניצחון הליכוד ב־2015, לאחר שכל תעמולת מפלגות השמאל עסקה בדמוניזציה של נתניהו - כשהתברר שהוא יקים את הממשלה, נשמעו מיד נעימות האחדות.

אולי במקום לדבר על ממשלת אחדות, השמאל יפגין קצת ממלכתיות ואחדות לאומית גם במעשיו? ב־1981, בעת הפצצת הכור בעיראק, הבהיר פרס לרה"מ בגין, שהפעולה מסוכנת מדי ושהוא יתקשה לתמוך במהלך. ביחס להסכם הגרעין עם איראן, כל מפלגות האופוזיציה, ובמיוחד לבני, הרצוג ולפיד התנגדו למאבקו של נתניהו בהסכם. הם אף התראיינו ופעלו נגדו. גם גנץ טרח להסביר שהסכם הגרעין מוצלח.

קשה להתרשם מדיבורי האחדות של גנץ ולפיד. הם הגיעו למבוי סתום שעה שהבינו, כי הקואליציה היחידה שהם יכולים להקים, תתבסס על גוש חוסם עם בל"ד. אין כאן כוונה אמתית להקים ממשלת אחדות לאומית, אלא עוד ניסיון לגנוב קולות מהימין, בעודם חובשים מסכה זמנית של ממלכתיות, שכמו תמיד, עלולה להסתלק מעל פניהם מיד לאחר הבחירות.

ד"ר לימור סמימיאן־דרש היא מרצה בכירה בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית