אי אפשר להגיד שהסיפור הזה בא לנו בהפתעה: מהרגע שהחלה ההתקוממות בסוריה, באמצע מארס 2011 בעיר דרעא, היינו מודאגים. ידענו שבסוריה הסיפור קשה ומסובך יותר. ידענו שבשני המחנות לא מתעופפים מלאכים. ידענו גם שלמשטר אסד יש נשק כימי שיכול ליפול לידיים מסוכנות. ידענו שבקרב המורדים מסתובבים אנשי אל-קאעידה, ובלבנון אנשי חיזבאללה. שוב ניתנה לנו הבחירה בין הגרוע לגרוע יותר. אלא שלשם שינוי, הדאגה הפעם לא היתה רק שלנו: בעמאן, באנקרה, בביירות ובמדינות המפרץ עקבו בדאגה רבה אחר אירועי הדמים בדיוק כמו בירושלים. סוריה הפכה לחבית חומר נפץ במזרח תיכון דליק. גם וושינגטון ובירות אירופה הצטרפו לתחושת הדאגה הקשה. מפורום אחד לאחר רק גברה הדאגה. רק שהבעיה היתה שבזמן שבסוריה ספרו את המתים, במערב ספרו את ההצהרות. "יש תמימות דעים בין כל מדינות העולם החופשי, שצריך למנוע זליגה של נשק כימי לידיים קיצוניות ולידי חיזבאללה", אמר אתמול השר סילבן שלום, שהזכיר את שאמר אובאמה, שלא ניתן למצב הקשה הזה להתרחש. תרחיש אימים כזה מביא הלוא לשינוי דרמטי של מאזן הכוחות ופוגע ביציבות המזרח התיכון, אם בכלל אפשר לדבר על יציבות אזורית מאז אותו "אביב". מי יעשה את העבודה בכפר הגלובלי שבו אנחנו חיים, זליגת נשק כימי לידי ארגוני טרור היא פגיעה ביציבות העולם כולו. השאלה הגדולה היא מה עושים. כמה מפתה לחשוב, כפי שעשו אתמול אחדים, כי מדובר בספין לצורך הרכבת קואליציה מהירה בגלל התפתחות ביטחונית אזורית מדאיגה. אלא שבסוריה, בדיוק כמו במצרים, הסכנה מהכאוס שנוצר היא ממש כאן, מעבר לגבול. את העולם זה אולי מדאיג, אותנו הרעיון הזה פשוט מפחיד. עניין של גיאוגרפיה. עניין של קירבה. אפילו בעלי הברית הקרובים ביותר של אסד במוסקבה מודים היום כי סיכויי ההישרדות של הרודן הסורי הופכים לקלושים "מיום ליום". ראש ממשלת רוסיה דמיטרי מדבדב הודה בכך בראיון ל-CNN. אפילו מוסקבה כבר לא מאמינה באסד. בסירה אחת עם הטורקים אנקרה וירושלים, כמו בימים ההם, מוצאות עצמן באותה חזית. טילי פטריוט מוצבים בשתי המדינות. כמה רחוקים אנחנו היום מהימים שבהם ארדואן תיווך בין אסד לירושלים. כמה רחוקים אנחנו פתאום מהימים (רק לפני שנתיים) שבהם אנקרה וטהרן ניהלו רומן בלתי הגיוני. האיום הסורי עשוי אפילו להשכיח משתי השותפות ההיסטוריות - טורקיה וישראל - את המשט הטורקי. המערכה הצרפתית היום במאלי מצביעה עד כמה העולם שלנו בהווה לא שש אלי קרב. פאריס מנהלת את המערכה כמעט לבד בחצר האחורית שלה במערב אפריקה. לצרפת יש את האינטרסים שלה, שחייבו אותה לצאת למערכה בטרור של אל-קאעידה במגרב הערבי. אבל צרפת, שקיבלה את סוריה בעקבות הסכמי מארק סייקס וז'ורז' פיקו (1916), לא תמהר לפתוח חזית נוספת. גם הבריטים לא ימהרו לפעול. אובאמה, כמנהיג המעצמה מספר אחת, מחויב אמנם לפעול, אבל מי יכול להתחייב כי וושינגטון באמת תמהר לפתוח חזית? עניין של גיאוגרפיה, עניין של קירבה. אולי אפילו גרוע יותר: עניין של השקפת עולם. רשת אל-ערבייה פירשה את נאום ההשבעה השני של אובאמה לפני שבוע כרצון להתעסק בעיקר בנושאי פנים. לממשל הזה יש תוכניות אחרות. סוריה יכולה לחכות. לכל היותר, על פי רשת אל-ערבייה, יעניק הממשל בסוגיה הסורית רק סיוע פוליטי ומוסרי. קיים קונצנזוס עולמי כי זליגת נשק כימי לידי ארגוני טרור היא עילה למלחמה. הדרך שבה העולם הנאור ביכה מרחוק את מעשי הטבח הרבים בסוריה לא מבטיחה כי הקונצנזוס הזה יוביל לפעולה של ממש. אגב, ב-11 בינואר הצהיר הגנרל דמפסי, מפקד המטות המשולבים של צבא ארה"ב, כי הממשל האמריקני והקהילה הבינלאומית לא מסוגלים למנוע מאסד להשתמש בנשק הכימי שלו. וזה עוד בלי להתייחס לארגוני הטרור, אם חס ושלום. כמה מבטיח.
