"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
המסיבה העצובה של השמאל

המסיבה העצובה של השמאל

,עודכן

מרצ הכפילה את כוחה בבחירות. לכאורה יש לנו, אנשי השמאל, סיבה לשמוח. הנה, יש שמאל בישראל, אמיתי, כזה שלא מתחבא ומתחפש ומפחד להצהיר על שמאלניותו. אבל אם נסתכל על התמונה כולה, נראה שאין פה יותר מדי סיבות למסיבה.

השמאל לא התחזק בבחירות האחרונות, הוא פשוט התפזר אחרת. אם בבחירות הקודמות חלק מאנשי השמאל הצביעו לציפי לבני מתוך מטרה ליצור אלטרנטיבה לנתניהו, הרי בבחירות הפעם הם חזרו להצביע על פי הנטייה הטבעית שלהם: מרצ או העבודה (אני יוצאת מתוך הנחה שציבור המצביעים של חד"ש הוא קשיח, פחות או יותר, ולא מתנהל על פי אותן תנודות של השמאל הציוני).

אבל בזה בערך מתמצה ההישג. מספיק היה לראות איך שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד מנסים לברוח כמו מאש מפני התיוג "השמאלני" כדי להבין שמצבו של השמאל בישראל עגום, על אף ההישג בבחירות.

משהו בקונצנזוס הישראלי הלך ימינה בשנים האחרונות. אם ב-1992 זה היה "אין" להיות שמאלני, אם השיח המיינסטרימי דיבר אז על פשרה טריטוריאלית ועל שתי מדינות לשני עמים, הרי היום מדובר בשיח דחוי ושולי.

הישראלים לא מאמינים היום בסיכוי להגיע להסדר מדיני. אלה שכן מאמינים בכך, נתפסים כ"שמאל קיצוני", כהזויים ובמקרה הרע כבוגדים. הסיבות לכך ברורות: כישלון הסכמי אוסלו, התחזקותו של חמאס, הטילים על הדרום. הבעיה היא שהייאוש השתלט על השיח הציבורי, ושיח של ייאוש לא יכול להניב שום דבר טוב.

נכון, הניסיון הקודם להגיע להסדר מדיני - כשל. אבל האם זה אומר שלא צריך לנסות שוב? האם בתחומים אחרים בחיים שבהם אנחנו נכשלים, אנחנו מוותרים כל כך מהר? האם כישלון בעבודה יגרום לנו להפסיק לעבוד? האם כישלון בחיים האישיים יגרום לנו לפרוש לבדידות נצחית? אז למה בתחום המדיני אנחנו לא מוכנים לנסות שוב, להאמין, לקוות-

בלי אמונה שאפשר לפרוץ את מעגל הדמים הזה - איזו תקווה נשארה לנו פה? האם אפשר להשלים באמת ובתמים עם ההנחה שלנצח נחיה על חרבנו? שלנצח נקיז את דם ילדינו ואת דם שכנינו? האם אפשר בכלל לבנות חברה מתוקנת על בסיס ההנחה הזו-

נתניהו לא מאמין שהסדר מדיני הוא אפשרי. זו אידיאולוגיה מושרשת וחזקה מאוד אצלו: לעולם לא נגיע להסדר עם הפלשתינים כי כל מטרתם היא להשמיד אותנו. נתניהו גם לא מציע שום פתרון למצב הזה. מבחינתו מה שהיה הוא שיהיה. הקפאת המצב הקיים. האם עמדה כזו יכולה להחזיק מעמד? והאם היא מביאה בחשבון אינתיפאדה שלישית? גידול דמוגרפי של הפלשתינים-

השאלה המעניינת היא מה חושב על כך יאיר לפיד, מי שצפוי להיות השותף הכי משמעותי בקואליציה של נתניהו. האם גם הוא שותף להנחה חסרת התקווה הזו שאין דרך להגיע להסדר מדיני? ואם לא, האם הוא יוכל להשפיע על נתניהו לנקוט דרך אחרת? סביר להניח שלא.

ששת המנדטים של מרצ משמחים אותי באופן אישי, אבל לצערי הם לא משנים את מאזן האימה בפוליטיקה הישראלית. בתחום המדיני, הרשו לי להתנבא, נראה שמה שהיה הוא שיהיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו