המסיבה העצובה של השמאל

מרצ הכפילה את כוחה בבחירות. לכאורה יש לנו, אנשי השמאל, סיבה לשמוח. הנה, יש שמאל בישראל, אמיתי, כזה שלא מתחבא ומתחפש ומפחד להצהיר על שמאלניותו. אבל אם נסתכל על התמונה כולה, נראה שאין פה יותר מדי סיבות למסיבה.

השמאל לא התחזק בבחירות האחרונות, הוא פשוט התפזר אחרת. אם בבחירות הקודמות חלק מאנשי השמאל הצביעו לציפי לבני מתוך מטרה ליצור אלטרנטיבה לנתניהו, הרי בבחירות הפעם הם חזרו להצביע על פי הנטייה הטבעית שלהם: מרצ או העבודה (אני יוצאת מתוך הנחה שציבור המצביעים של חד"ש הוא קשיח, פחות או יותר, ולא מתנהל על פי אותן תנודות של השמאל הציוני).

אבל בזה בערך מתמצה ההישג. מספיק היה לראות איך שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד מנסים לברוח כמו מאש מפני התיוג "השמאלני" כדי להבין שמצבו של השמאל בישראל עגום, על אף ההישג בבחירות.

משהו בקונצנזוס הישראלי הלך ימינה בשנים האחרונות. אם ב-1992 זה היה "אין" להיות שמאלני, אם השיח המיינסטרימי דיבר אז על פשרה טריטוריאלית ועל שתי מדינות לשני עמים, הרי היום מדובר בשיח דחוי ושולי.

הישראלים לא מאמינים היום בסיכוי להגיע להסדר מדיני. אלה שכן מאמינים בכך, נתפסים כ"שמאל קיצוני", כהזויים ובמקרה הרע כבוגדים. הסיבות לכך ברורות: כישלון הסכמי אוסלו, התחזקותו של חמאס, הטילים על הדרום. הבעיה היא שהייאוש השתלט על השיח הציבורי, ושיח של ייאוש לא יכול להניב שום דבר טוב.

נכון, הניסיון הקודם להגיע להסדר מדיני - כשל. אבל האם זה אומר שלא צריך לנסות שוב? האם בתחומים אחרים בחיים שבהם אנחנו נכשלים, אנחנו מוותרים כל כך מהר? האם כישלון בעבודה יגרום לנו להפסיק לעבוד? האם כישלון בחיים האישיים יגרום לנו לפרוש לבדידות נצחית? אז למה בתחום המדיני אנחנו לא מוכנים לנסות שוב, להאמין, לקוות-

בלי אמונה שאפשר לפרוץ את מעגל הדמים הזה - איזו תקווה נשארה לנו פה? האם אפשר להשלים באמת ובתמים עם ההנחה שלנצח נחיה על חרבנו? שלנצח נקיז את דם ילדינו ואת דם שכנינו? האם אפשר בכלל לבנות חברה מתוקנת על בסיס ההנחה הזו-

נתניהו לא מאמין שהסדר מדיני הוא אפשרי. זו אידיאולוגיה מושרשת וחזקה מאוד אצלו: לעולם לא נגיע להסדר עם הפלשתינים כי כל מטרתם היא להשמיד אותנו. נתניהו גם לא מציע שום פתרון למצב הזה. מבחינתו מה שהיה הוא שיהיה. הקפאת המצב הקיים. האם עמדה כזו יכולה להחזיק מעמד? והאם היא מביאה בחשבון אינתיפאדה שלישית? גידול דמוגרפי של הפלשתינים-

השאלה המעניינת היא מה חושב על כך יאיר לפיד, מי שצפוי להיות השותף הכי משמעותי בקואליציה של נתניהו. האם גם הוא שותף להנחה חסרת התקווה הזו שאין דרך להגיע להסדר מדיני? ואם לא, האם הוא יוכל להשפיע על נתניהו לנקוט דרך אחרת? סביר להניח שלא.

ששת המנדטים של מרצ משמחים אותי באופן אישי, אבל לצערי הם לא משנים את מאזן האימה בפוליטיקה הישראלית. בתחום המדיני, הרשו לי להתנבא, נראה שמה שהיה הוא שיהיה.