האביב הכוזב בסודאן ובאלג'יריה

כשעלה בשאר אל־אסד לשלטון ביוני 2000, מצא עצמו מול "האביב של דמשק" - גלי מחאה ותביעות ציבוריות. בשאר השליך אז את המפגינים והמוחים לבתי הכלא (עדיין לא היה צורך לחסלם כפי שייעשה כעבור עשור). הוא טרח להסביר כי "אביב" אינה העונה המועדפת עליו, משום שבמזרח התיכון אין אביב, אלא מעבר ישיר מחורף לקיץ.

עשור לאחר מכן סברו רבים שהנשיא הסורי טעה: גלי מחאה שטפו רבות ממדינות ערב והפילו משטרים שנתפסו עד אז איתנים וחסינים מכל פגע. הכל מיהרו לחגוג את "האביב הערבי" שיהפוך את אזורנו למרחב מתקדם, משגשג ופורח, ובעיקר דמוקרטי. אלא שעד מהרה התברר שהאביב הערבי הפך לחורף אסלאמי, לאחר שתנועות אסלאמיות, חלקן רדיקליות, תפסו את השלטון בכמה ממדינות ערב. כך או אחרת, סופו של הסיפור ידוע. בכמה מדינות, דוגמת מצרים ותוניסיה, הושב הגלגל לאחור והן חזרו לנקודה שבה נמצאו לפני פרוץ האביב, כאילו לא התחוללה בהן מהפכה כלל. במדינות אחרות, כגון תימן או לוב, קרסה המדינה ופרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם הנמשכת עד היום.

עתה, באיחור של שמונה שנים, מתדפק "אביב ערבי" כוזב כקודמיו על דלתות אותן מדינות ערביות שעליהן פסח, ובראשן אלג'יריה וסודאן. באלג'יריה יצאו רבבות לרחובות במחאה על כוונתו של הנשיא המכהן, עבד אל־עזיז בוטפליקה, להתמודד באפריל בבחירות הקרובות לנשיאות, ולהיבחר לתקופת כהונה חמישית. בוטפליקה בן ה־82 הוא נשיא חולה ומנותק מן המציאות, השוהה חלק ניכר מזמנו מחוץ לאלג'יריה לצורך טיפולים רפואיים מאז לקה בשבץ לפני שש שנים. כשעלה לשלטון ב־1999, נתפס כמושיע: אלג'יריה יצאה באותה עת ממלחמת אזרחים עקובה מדם בין הצבא והאליטות במדינה לבין התנועה האסלאמית. זו האחרונה זכתה אמנם בבחירות דמוקרטיות, אך הודחה מן השלטון בידי הצבא ותומכיו, בדומה למהפכה שהוביל הגנרל א־סיסי במצרים. אלא שמאז חלפו שנים, והדור הצעיר דורש שינוי.

גם בסודאן פרצה לפני כחודשיים "מחאת הלחם" בעקבות העלאת מחירי הלחם על ידי הממשלה. אלפים יצאו לרחובות והתעמתו עם כוחות הביטחון, ועד כה נרשמו עשרות הרוגים. אבל המחאה נמשכת ומתמקדת בקריאה להפלתו של השליט, עומר אל־בשיר בן ה־75, השולט במדינה זה 30 שנה. כידוע, הוצא נגדו צו מעצר מטעם בית המשפט הבינלאומי בהאג בשל פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו בידי צבאו בדרפור.

עד כאן נראים האירועים בסודאן ובאלג'יריה כשידור חוזר של האביב הערבי, ואפשר שבוטפליקה ובשיר אכן ייאלצו לעזוב את כס השלטון. אבל כבר עתה אפשר להעריך כיצד ייראה במדינות אלה היום שאחרי: הוא דומה להפליא למה שהתחולל במצרים או בתוניסיה, וודאי שלא יבשר את ראשיתו של שחר דמוקרטי חדש.

בסופו של דבר, המשותף לכל השליטים שהופלו במהפכות "האביב הערבי" היה גילם המבוגר והעובדה שלא מצאו כוח ובעלי ברית מתוך המערכת כדי להיאחז בשלטון ולהילחם עליו. זהו ההבדל בין מובארק המצרי ובן עלי התוניסאי בני ה־83 (כשפרצה המהפכה בארצם), לבין בשאר אל־אסד בן ה־45. אבל משהסתלקו השליטים שבו מנגנוני השלטון, ובראשם הצבא והאליטות, לשלוט במדינה.

המזרח התיכון אינו בשל עדיין לדמוקרטיה. בעיני רבים מתושביו, הזכות לפרוסת לחם, למקום מגורים, למקור פרנסה ולביטחון מפני טרור קודמת בסדר העדיפויות האישי והלאומי לזכות הדיבור, לחופש ולדמוקרטיה. אמנם, המצוקה הכלכלית באזור הולכת ומחריפה, ובני הדור הצעיר מאבדים כל תקווה לעתיד טוב יותר. מסיבה זו יוסיפו המחאה והמרי לרחוש מתחת לפני השטח כגחלים לוחשות, המאיימות להתלקח בכל פעם שהשליט יגלה חולשה או רפיון. אבל דומה שמחאה זו לא תוליך את האזור קדימה, אלא תשיב אותו אל העבר.