אתמול הוזמנתי לפאריס, על ידי איגוד המנהלים היהודי (UPJF), ליום עיון מיוחד שכותרתו "יהדות הגולה מול הטרור - בצרפת, באירופה ובעולם בכלל". הפאנל שבו השתתפתי דן בתפקידה של התקשורת במאבק בטרור. תיכננתי להסביר שלעיתים צריך לומר את הדברים בצורה פשוטה. שלפעמים יש טוב ויש רע, בלי אלף גוונים של אפור. התכוונתי לעסוק בניסיון התמידי של כלי תקשורת שונים בישראל להבין את הטרור הפלשתיני, לתת לו הסברים שלעיתים אף מצדיקים את קיומו וגם להשוות בין טרור של ארגונים ל"טרור של מדינה" (מה שהופך אותנו לחלק מכנופיית הפשע האזורית, ומכאן קצר המרחק לעשיית דה-לגיטימציה לישראל). אלא שנשיא צרפת פרנסואה הולנד "עזר" לי מעט בהכנת ההרצאה, כאשר בסוף השבוע פתחה צרפת שתי חזיתות באפריקה: פעולה אחת כושלת לחילוץ בן ערובה בסומליה, והאחרת - פעולה שצפויה להימשך חודשים - במאלי. בשני המקרים הטרור האיסלאמי מבקש להשתלט על מדינות. בסומליה, להזכירכם, כבר מזמן החליף הטרור את המדינה. במאלי שבמערב אפריקה הכיוון דומה. המערב, ליתר דיוק צרפת, החליט הפעם להתערב בשלב מוקדם יחסית ולמנוע ממאלי להפוך לסומליה שנייה, לאחר שבאפריל 2012 ביססו ארגוני הטרור המסונפים לאל-קאעידה את השתלטותם על הערים גאו, טימבוקטו, קידאל ועל צפון המדינה בכלל. * * * מאלי היא מדינה תוססת עם היסטוריה תרבותית מפוארת, ובעבר (מ-830 ועד 1600 לערך) אף היתה חלק משלוש אימפריות מערב-אפריקניות מהידועות באזור (קיסרות גאנה, קיסרות מאלי וקיסרות סונגאי). אבל אשתקד נשבו שם רוחות רעות: ב-22 במארס 2012 השתלטה קבוצת קציני צבא זוטרים על ארמון הנשיאות והכריזה על פיזור הממשלה והפרלמנט. חוקת המדינה הושעתה. כעבור חודש התפטר רשמית הנשיא המודח אמדו טומני טורה, שאותו פגשתי בכמה הזדמנויות עת כיהנתי כשגריר במאוריטניה השכנה, ובמקומו מונה לנשיא זמני דינוקונדה טראורה (שנותיי כשגריר איפשרו לי לראות את השתלטות ארגוני הטרור האיסלאמי במשולש הגבול בין מאלי, אלג'יריה ומאוריטניה, והשיא היה פיגוע נגד שגרירות ישראל בנואקשוט ב-2008. רבים מעמיתיי חשבו אז שאנחנו הישראלים מגזימים באיום האיסלאמי המקומי). באפריל 2012 הכריזו מורדים משבט הטוארג (האנשים בכחול) על אזוואד, אזור בצפון מאלי, כמדינה עצמאית. מובן שהממשלה, סירבה להכיר בכך. המערב התבונן המום מהצד נוכח המהירות שבה הגידול שנקרא טרור שולח גרורות לכל מקום אפשרי. לטוארג היה כמובן על מי להישען - ארגון הטרור AQMI, הסניף של אל-קאעידה במגרב הערבי, היה שם כדי לתת יד. בסוף השבוע האחרון החל חיל האוויר הצרפתי להפציץ במאלי מטרות של ארגוני הטרור. שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, לא הקציב זמן למבצע. המטרות שלו הן לסייע למאלי ולהשיב לשלטון את הריבונות על המדינה, אך גם להגן על 6,000 הצרפתים המתגוררים בבאמאקו, עיר הבירה. צרפת, יש לציין, מאוחדת סביב המבצע, והעיתונאית שסיקרה את האירועים מהשטח נשמעה כמו דוברת הצבא הצרפתי. כנראה לא מחזירים את הגיליוטינה לכיכר הקונקורד אם עיתונאי מגלה סימני פטריוטיות. ולמה עכשיו? המבצע עצמו תוכנן בספטמבר, אלא שהקלות שבה התקדמו המורדים גרמה לצרפת לפתוח במערכה אווירית. ארה"ב ובריטניה תומכות ואף מתכוונות לסייע. ניז'ר, בורקינה פאסו וסנגל שולחות חיילים. כמעט בד בבד הפגינו בשבת מאות אלפים בפאריס נגד נישואים הומוסקסואליים. ההפגנה הזכירה במספר המשתתפים ובחשיבותה את ההפגנות של 1984 נגד סגירת בתי הספר הפרטיים, ושל 2002 נגד הימין הקיצוני שעלה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות. מדובר ללא ספק בשאלה חברתית חשובה העוסקת בהתאמת צרפת לעידן המודרני מצד המצדדים בחוק, לעומת אלה המתנגדים לו וטוענים כי הדבר צפוי לנפץ סופית את מוסד המשפחה. לא שמעתי שום פרשן בצרפת שטען כי המבצע במאלי נועד להסיט את תשומת הלב מהדיון בנושאי פנים וחברה, או פרשן שהזהיר מהאפשרות שהפעולה במאלי תגרום לפגיעה בחפים מפשע. כשמדובר במלחמה בטרור - החוקים משתנים. אבל לא בכל מדינה... ועל זה בדיוק דיברתי אתמול, בסופו של דבר.
