יוליד עכבר: עסקת מאה שעברה

בשבוע שעבר נראה פרס נובל לשלום בהישג יד; כל שנדרש היה צעד קטן מצד שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג און, שלאחריו היה עולה בידי הנשיא טראמפ להביא לסיום הסכסוך בן 60 השנה בקוריאה. אלא שברגע האמת התברר כי שליטה הצעיר של צפון קוריאה מסרב לחזור על טעותו של שליט לוב, מועמר קד'אפי, שבלחץ המערב ויתר על מיזם הגרעין שלו, בתמורה להבטחות מערביות שהתבררו כחסרות ערך כשפרצה המהפכה בלוב.

אין להקיש מן הכישלון בחצי האי הקוריאני על הנעשה באזורנו, שהרי המציאות במזרח התיכון מורכבת וסבוכה יותר. ובכל זאת, גם במקומותינו גואה ההתרגשות לקראת פרסומה של "עסקת המאה", כאילו בכוחה של התכנית האמריקנית להביא לפתרון סכסוך בן יותר ממאה שנים.

ההיסטוריה מלמדת, שהצעות הפשרה לפתרון הסכסוך שהעלו מתווכים זרים, לא עלו יפה. גם ניסיונות הקהילה הבינלאומית לכפות הסדר נכשלו - החל בהצעת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947, שלא הייתה אלא ניסיון כושל לכפות על הצדדים פתרון.

לעומת זאת, רק מהלך שיזמו והובילו הצדדים לסכסוך, הצליח להביא לפריצת דרך ואף להסכם שלום. כך הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, וכך הסכם השלום בין ישראל לירדן.

הנחת היסוד בבסיס ההצעה האמריקנית היא, שניתן לכפות על הפלשתינים עסקה הרחוקה מלענות על הציפיות והתביעות שלהם. מדובר בהנחה שגויה שלא תעמוד במבחן המציאות.

אמת, מדינות ערב תעשינה כל שביכולתן, כדי לקדם הסכם בין ישראל לבין הפלשתינים, משום שהן רואות בהסכם אינטרס חיוני. שליטי ערב יפעילו לחץ כבד על הפלשתינים, אבל לא יעזו להסכים לוותר בעבורם ובשמם, משום שאינם רוצים שהוויתורים יירשמו בהיסטוריה על שמם.

משום כך, המילה האחרונה תהיה תמיד בידי הפלשתינים, ואלו אינם מסוגלים וגם אינם רוצים לקבל החלטה היסטורית שתביא לסיום הסכסוך. ראשית, ההנחה של ההנהגה הפלשתינית הייתה ונותרה שהזמן משחק לטובתה, וכי אם תדחה את הצעת טראמפ, תקבל הצעה טובה יותר - אם ממחליפו של טראמפ ואם מן הקהילה הבינלאומית, מרוסיה או האיחוד האירופי, שאינם מהססים לומר לפלשתינים בגלוי, שעליהם לדחות את הצעות טראמפ.

שנית, במחנה הפלשתיני לא מורגשת מצוקה או נואשות שיש בהן לדחוף את ההנהגה לעבר הסכם. בידי האמריקנים, כמו גם בידי שליטי ערב, אין קלפי מיקוח שבאמצעותם יכולים ללחוץ על אבו מאזן וחבריו המעדיפים רשות מקרטעת ברמאללה על פני מדינה מינוס, הרחוקה מדרישות המינימום שלהם.

מעניין אגב, שבקרב הדור הצעיר הפלשתיני אין כל התלהבות מחזון "מדינת פלשתין מינוס", ורבים ביניהם רואים בחזון המדינה האחת - היינו קבלת אזרחות ישראלית - פתרון העשוי לקדם את עניינם ולשרת את האינטרס הפלשתיני, בוודאי לטווח הארוך. לבסוף, חולשת ההנהגה הפלשתינית והפיצול בשורותיה, בוודאי שאינם מאפשרים לקבל החלטות אמיצות ובעיקר להסכים לוויתורים.

עסקת המאה האמריקנית עלולה אפוא להצטרף לתכניות והצעות קודמות שהסתיימו בלא כלום. עם זאת, אסור לישראל להצטייר כמי שהשיבה ריקם את פני נשיא ארה"ב, ועליה לנסות ולנצל את המומנטום שהתכנית האמריקנית עשויה להביא, כדי לקדם את יחסיה עם העולם הערבי. כך או כך, השלום המיוחל יצטרך להמתין.