הבחירות - על האמון במערכת המשפט

מערכת הבחירות הזו החלה בתרדמת מעיקה. לכל רוחב החזית צצו מפלגות דמויות ליכוד בראשות חיקויים של נתניהו, המתחרים ביניהם מי נאמן יותר למסורת של בגין או להדר של ז'בוטינסקי.

החלטת היועמ"ש משנה את המצב ומזריקה מעט תוכן לקיפאון בסקרים. סוף סוף סיפקה מערכת המשפט את מה שהפוליטיקאים בישראל כבר לא מסוגלים לתת: אפשרות להחלפת השלטון, שבכל מדד אפשרי הוא מהטובים שהיו כאן מעולם.

עכשיו נפתחה מערכה חדשה. מה שעומד כעת על הפרק זאת לא מדיניות הימין, שצדקתו היא כבר קונצנזוס, אלא אמון הציבור במערכת המשפט ובגורמי אכיפת החוק. וכאן, יש לציבור הרבה שאלות קשות.

החל באכיפה הבררנית, שמבחינה בין נתניהו, שניהל מו"מ על חוק שמעולם לא הוגש תמורת סיקור חיובי שמעולם לא ניתן, לבין עשרות חברי הכנסת שהגישו את "חוק 'ישראל היום'" וזכו לפינוקים אינסופיים ב"ידיעות".

השאלות ממשיכות בהתנהלות המשטרה והפרקליטות, שנראו כמי שהתגייסו למערכה המשפטית נגד נתניהו. מחול ההדלפות הבלתי נפסק, התנהלותו השערורייתית של המפכ"ל אלשיך במהלך החקירות, מבול התדרוכים וה"גורמים" בפרקליטות שמשוחחים מדי יום עם עיתונאים במטרה לייצר לחץ על היועמ"ש וצוותו שיקבלו את ההחלטה "הנכונה".

הציבור גם יביא בחשבון את ההתגייסות של היועמ"שים לשעבר ובכירים אחרים, שבחודשים האחרונים השתמשו ביוקרה שלה זכו בשירות המדינה לקמפיין חסר תקדים נגד היועמ"ש. ואחרון, ולחלוטין לא חביב, פרקליט המדינה שי ניצן, שבניגוד לכל נורמה סבירה התעקש להבהיר כי הוא חולק על מנדלבליט וסבור שיש להאשים את נתניהו בשוחד גם בשאר התיקים.

הבחירות לא יהיו על מדיניות, אלא על החירות, הצדק והשוויון. על ההפרדה הראויה בין משפט לפוליטיקה, על הגינות פקידותית, על שלטון העם ועל ריסון הכוח המדינתי שהופקד בידי רשויות האכיפה. ב־9 באפריל יבחרו האזרחים אם הם רוצים לחיות במדינה שבה כמה ברנשים בחליפות יכולים להפיל ראש ממשלה.