לא אבד הכלח על הבחירות המקדימות

במאמר מהשבוע שעבר ("הארץ", 8.2.19), קבע אהוד ברק כי "אבד הכלח על שיטת הפריימריז. היא נהפכה לתהליך משחית, לעיתים מושחת, ובכל מקרה בלתי רלוונטי לחלוטין". ההוכחה היא העובדה שהציבור מעניק את קולו למפלגות רבות שאינן עורכות בחירות פנימיות, ואינו מתעניין בדרך שבה נקבעים המועמדים לכנסת. ברק הציע את השיטה ההולנדית, שבה מקבלים הבוחרים, בהגיעם לקלפי, את דף המפלגה שהם מעוניינים לבחור בה, ועליו הם מסמנים את שמות המועמדים המועדפים בעיניהם.

אלא שהפתרון אינו כה פשוט. במשך שנים ארוכות התמנו המועמדים לכנסת בוועדות קטנות, שאנשיהן מינו קודם את עצמם, ואחר כך אחרים, כשהשיקול המרכזי היה הנאמנות למנהיג המפלגה. לאחר מכן עברו לבחירת המועמדים במרכזי המפלגות. אלא שאז כמה מאות חברי המרכז הפכו ל"מלכי המפלגה", ורבו המקרים שבהם דרשו הם תפקידים לעצמם במשרדי הממשלה, או בחברות ממשלתיות, בתמורה לתמיכתם. הנבחרים, שנבהלו מהמצב, לחצו על הממסד המפלגתי להרחיב את הגוף הבוחר ולקיים את בחירת המועמדים לכנסת בקרב כל הרשומים כחברי המפלגה.

שיטת הבחירות המקדימות הקטינה מאוד את הלחץ על תפקידים וטובות הנאה, אבל הגדילה מאוד את היקף ההוצאות של המועמד עד שגרמה לו לפנות לבעלי מאה. צורך זה גרם, לא פעם, להבטחות הכרוכות באינטרסים הכלכליים של התורמים ובעבירה על החוק. מצד שני - כל חברי המפלגה השתתפו בתהליך הדמוקרטי הפנימי, ובמידה רבה זו אכן חגיגה לדמוקרטיה. כדי להילחם בהשחתה הובטח פיקוח צמוד של מבקר המדינה והוגבלו התרומות. לאחרונה אף נחקק חוק (המפלה, מעצם טיבו, בין ח"כים מכהנים לבין מועמדים חדשים), ולפיו מעכשיו תממן המדינה את מערכות הבחירות של הח"כים, ומי שנוטל את מימון המדינה אינו רשאי לקבל תרומות פרטיות.

את השיטה שמציע ברק בחנו נתניהו ואני, כשכיהנו כסגני שרים במאה שעברה, ורצינו להציע הצעת חוק שתחייב את השיטה ההולנדית. זנחנו את הרעיון, בין השאר משום שהוא גורם לכך שמי שמצביע אינו יכול לדעת, ברגע הצבעתו, כיצד תיראה רשימת מועמדי מפלגתו לבית המחוקקים, ובמידה רבה הוא מצביע עבור הבלתי נודע. זה לא בדיוק דמוקרטי. יתרה מזו - אם המועמד יודע שגורלו ייקבע לא רק בידי חברי מפלגתו אלא בידי כלל הציבור, סביר להניח שיעשה מאמצים גדולים להגיע אל הציבור הזה, מה שיעלה לו במחיר גבוה עוד יותר, דבר שמגדיל את סכנת השחיתות.

ברק צודק שנבחרות מפלגות שאין בהן דמוקרטיה פנימית, אבל כדאי לציין שרובן הפכו לתופעות קיקיוניות, ואולי יש לכך קשר עם היותן מפלגות של איש אחד.