נאומו של בני גנץ עדיין מהדהד, אולי בעיקר משום שרבים חשבו שהוא יהיה המשך ישיר לשתיקתו, ובמקום זאת הוא יצר סוג של רעידת אדמה: איש לא חייך כאשר אמר כי הוא רואה בעצמו את מנהיגה הבא של ישראל. טענות על חוסר ניסיונו בחיים האזרחיים נשמעו רק בשוליים. גם נתניהו מבין כי לאחר זמן רב, יחסית, שבו חש בודד בזירה, עומד מולו מתמודד בעל פוטנציאל.
ניתוח הנאום הבנוי לתלפיות, מראה כי בינתיים אפשר להיות גם שמאל וגם ימין, שהמדפסת סובלת הכל, כפי שרשימת מועמדיו לכנסת תסבול הפכים פוליטיים, עד לרגע ההכרעה, אם יתרחש. ברור ששאלת השאלות היתה כיצד יגדיר את חזונו המדיני, כאשר כשני שלישים מתומכיו, בשעה זו, באים מן המרכז־שמאל, וכשליש מהם - מן הימין. אכן, היתה זו מלאכת מחשבת של מילים, שהצליחה לברוח מכמה מוקשים בלי להיות חלולה לחלוטין.
פירוש דבריו (אבל לא ציטוט שלהם) הוא: צריך להגיע לגבול בינינו ובין הפלשתינים כדי להבטיח את ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי בר קיימא. הדרך העדיפה להשגת המטרה הזו היא הסכם שבו יסופחו גושי ההתיישבות לישראל (בלי לסמן אף אחד מהם, בלי לומר הגושים הנמצאים בלב הגדה המערבית יהפכו, גם הם, לחלק מישראל הריבונית, ובלי להתייחס כלל לפיצוי הטריטוריאלי שישראל תצטרך לתת לפלשתינים מתוך שטחה הריבוני הנוכחי, תמורת סיפוח), ובקעת הירדן תהיה גבולה הביטחוני של ישראל (צירוף מילים שפירושו - לא יהיה צבא זר ממערב לירדן, אך אין צורך, לשם כך, בהבטחת ריבונות ישראלית על הבקעה).
ירושלים המאוחדת תהיה הבירה הנצחית שלנו (מה שאפשר לאהוד ברק, לאהוד אולמרט ולכל מנהיגי "העבודה" שלא כיהנו כראשי ממשלה, להסביר כי השכונות הפלשתיניות במזרח ירושלים, על 28 הכפרים הערביים ומחנות הפליטים שסופחו אליה בזחיחות הדעת שבעקבות מלחמת ששת הימים, לא היו ואינם חלק מהעיר המאוחדת).
באין הסכם, לא תישאר ישראל בעמדת המתנה למנהיג הפלשתיני הציוני הראשון ותפעל באופן חד־צדדי למען השגת מטרותיה.
גנץ לא הזכיר בנאומו את הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס, ולא קבע אם בעיניו הוא פרטנר לשלום, כשם שלא שלל זאת. בניגוד לכמה אישים ישראלים במרכז המפה, גם לא קבע כי "לעת הזאת" אין זה מעשי לדבר על שלום, ולא התבייש לומר שממשלה בראשותו תחתור למטרה זו.
אבל כאשר ביקש לבסס את טיעוניו על תקדימים, והזכיר כמה מקודמיו, החליט למחוק את התמונה ששינתה את המזרח התיכון, וסיפר סיפור מלאכותי מאוד על ראשי ממשלה קודמים (שאת כולם כינה, בצדק, "פטריוטים ישראלים"): מנחם בגין ומצרים, יצחק רבין וירדן, ובנימין נתניהו ש"חתם על הסכם פינוי חברון והסכם וואי עם רב המרצחים יאסר ערפאת".
אני מודה שבעיניי היה זה הקטע הפחות מוצלח בדבריו. אם כבר מדובר בראשי ממשלות שעשו מהלכים למען שלום או למען הסדרת היחסים עם הפלשתינים, אי אפשר להתעלם מיצחק שמיר שהסכים להשתתף בועידת מדריד לשלום, מאהוד ברק שיצא מלבנון, מאריאל שרון שדיבר, פומבית, ראשון, על מדינה פלשתינית וגם יצא מרצועת עזה. השלום עם ירדן הוא פועל יוצא, מיידי, מהסכם אוסלו, שלא היה בא לעולם ללא אומץ ליבו של רבין, אשר שילם עליו בחייו. ללא אוסלו, שנמחק מנאומו של גנץ, לא היו, כמובן, לא הסכם חברון ולא הסכם וואי, שעליהם חתם נתניהו. ואם מדברים על "רבי מרצחים" אי אפשר להתעלם מכך שנשיא מצרים אנואר סאדאת הביא למותם של ישראלים רבים יותר, והיה פרו־נאצי מובהק בתקופת מלחמת העולם השנייה...
אני מבין שכתיבת הנאום החשוב של גנץ היתה, קודם כל, תרגיל אינטלקטואלי בעיגול פינות, אבל יש הבדל בין זהירות מכניסה לשדה המוקשים של הפרטים, ובין מחיקת התמונה ששינתה את פני האזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
