מיזם מבחני המיצ"ב נכשל

משרד החינוך שב ומתעקש כי מבחני המיצ"ב יתקיימו כסדרם. העובדה שכוחות רבים התלכדו בימים האחרונים בבקשה לבטלו, לא שינתה את ההחלטה. ארגון מנהלי בתי הספר ''מנהיגים'' פנה בבקשה לבטלו, ''משום שהמבחנים מסיטים את משאבי ביה"ס לכיוונים בלתי רצויים''.

ועד ההורים הארצי פנה אל יו"ר ועדת החינוך ולמבקר המדינה בבקשה לבטל לאלתר את המבחנים, ולבדוק מערכת חלופית. גם פורום ראשי הערים (פורום ה־15) כתב לשר החינוך: ''התנהלות זו מגבירה תחושת תסכול בין רשויות מקומיות, ומעמידה אנשי חינוך ראויים תחת סד לחצים לא סביר לשם יצירת תמונה חינוכית מעוותת".

הקושי להחליט ברור. ביטול מבחני המיצ''ב עלול להעביר לציבור מסר בעייתי של מערכת פזרנית ולא יעילה, שלמרות הכספים הרבים המושקעים בה, לא מצליחה לספק את ההישגים המצופים. מתבקש כי מי שמקבל את התקציב השני בגודלו במדינה, יוערך גם בשלבי הביניים ולא רק בתחנה הסופית של מבחני הבגרות.

אין חולק על הצורך במדידה ובהערכה, אך האופן שבו זה נעשה, פסול ומיותר. "גברו ההשלכות השליליות שלהם על תהליכי הלמידה", אמר בזמנו שר החינוך, שי פירון, כשביטל את המבחנים, לפני שהוחזרו.

מבחני המיצ"ב זוכים לביקורת רבה מצד אנשי מקצוע רבים, ואיכשהו נראה שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. לא רק שהמבחן לא מביא תועלת; הוא יוצר נזק. הוא משריש התנהגויות פסולות, כגון היעדרות של תלמידים רבים מהמבחן; התייחסות מזלזלת של הנבחנים; דחיית תוכנית הלימודים שבשגרה, לטובת הכנה למבחן; תקצוב מרתונים של לימוד בערים חזקות ומבוססות והרחקת תלמידים חלשים שעלולים לחבל בתוצאות.

אחת הבעיות המרכזיות של המבחן היא השוואה - על אותו מישור - של בתי ספר בעלי אוכלוסיות שונות. בהיעדר סטנדרטיזציה, אין כל משמעות למבחן ולהשוואה. מה שהובטח כאמצעי לזיהוי בתי ספר לא אפקטיביים, על מנת לתת להם מענה, הפך לשוט מצליף.

בתי ספר מובכים בפומבי בגלל הישגיהם ואינם מקבלים סיוע ותמיכה; מורים כושלים ממשיכים ללמד ואי אפשר להוציאם, והמבחן לא מהווה תוכנית עבודה אחרי סיומו; מנהלים משליכים אותו לצד. הדבר ידוע להנהלת משרד החינוך ולאנשי השטח, ובכל זאת מתעקשים לקיימו.

פרויקט הדגל של משרד החינוך בתחום ההערכה, לא משיג את ייעודו. במתכונתו הנוכחית הוא מקבל ציון נכשל. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. לשם כך דרושים מנהיגות ואומץ. בשלב זה ההורים נכנסו למערכה ויש להם כוח רב. מוטב שהמשרד יגיב ראשון ויכריז על דחייה, קודם שההורים יכריזו על חוסר הרלוונטיות שלו ויורו לילדיהם לא לגשת אליו.