אבו מאזן ומשעל: תמרור אזהרה

ניסיונו של הנשיא המצרי מוחמד מרסי, איש ה"אחים המוסלמים", לקרב בין מנהיגי הרשות הפלשתינית ואבו מאזן בראשם, ובין ראשי חמאס, הוא צעד נוסף במאמץ המצרי לשוב לעמדת הובלה ולייצב את מעמד המשטר החדש כמתווך בסכסוכים בין-ערביים. ברקע הדברים עומד האינטרס המצרי, שהתפתח מאז החליפו ה"אחים" את משטר הקצינים: לתרום למאבק נגד ישראל בכל דרך אפשרית ולגרום לה לבטל את הסכם השלום עם מצרים, ובד בבד ליצור תדמית של תורמת לשלום וליציבות באזור, כך שהתמיכה המדינית, הכלכלית והצבאית מארה"ב לא תיפסק.

המהלכים המצריים האחרונים משתלבים בשורה של תהליכים במישור הפלשתיני: הגברת הטרור ה"רך" ביהודה ובשומרון, תחושת האכזבה בקרב ההמונים הפלשתיניים, שלא הפיקו כל תועלת ממהלך ההכרה באו"ם, והתפוררות הנהגת השטח החמאסית ברצועת עזה - בין השאר, עקב מבצע עמוד ענן.

אזור יהודה ושומרון היה בשבועות האחרונים לזירה של הפרות סדר "רכות": יידויי אבנים מתרבים והולכים ומקרים של טרור מיחידים ומקבוצות קטנות (אקדח דמה שנתפס בחברון, פיגוע בגרזן בשומרון, ניסיונות דקירה, התנגשויות בין פלשתינים למתיישבים יהודים ואירועים אחרים). כל אלה מתרחשים בהסכמת הרשות הפלשתינית במפורש או במשתמע. היעדר צעדים כלשהם נגד המחבלים מחזק את התחושה כי מדובר ב"הסלמה רכה" שאינה מקרית. אבו מאזן מתנגד בפורומים פומביים למהלך אלים. עם זאת, הוא לא יתנגד לאינתיפאדה "עממית" של "ההמונים", גם אם הוא מסתייג כרגע מאינתיפאדה חמושה נוספת. לגיטימיות שלטונו מעורערת, שהרי מועד סיום כהונת נשיאותו חלף זה מכבר ב-2010 ובחירות חדשות אינן נראות באופק.

מעמדו של אבו מאזן מעורער גם בשטח, בדומה למעמד ארגוני האם שלו, פת"ח ואש"ף. אלה מאבדים כל העת ממשקלם מול חמאס המתחזק, ואשר נתפס זה מכבר בעיני ערביי יו"ש כאלטרנטיבה, גם אם מסויגת. נוכח מצבו, נראה כי הסתייגותו של אבו מאזן מסבב אלימות נוסף היא תוצאה של חשש מכך שחמאס ינצל סבב זה למיטוט הרשות הפלשתינית, ולתפיסת השלטון בפועל, גם ביו"ש.

חמאס, מצידו, נעדר הנהגה מגובשת ורעיון מרכזי אחד שימשוך את ההמונים. הציבור הפלשתיני אינו מוסלמי רדיקלי בתפיסותיו והוא נתן אמונו בחמאס בבחירות 2006 בתקווה לעתיד טוב יותר, שלא הגיע. גם מצב ההנהגה החמאסית אינו שפיר, שכן אין היא נסמכת על מנהיגות שטח מקובלת, ובמקומה מתקיים לקט מקרי של מנהיגויות מקומיות או משפחתיות.

במפגש בין נציגי שני הפלגים הפלשתיניים, הנערך בימים אלה בקהיר, ידרוש אש"ף כמנהגו זה שנים כי חמאס יכיר בהחלטות רבאט (אוקטובר 1974), המגדירות את אש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני", יצטרף למועצה הלאומית הפלשתינית - שבה יש לאש"ף יתרון מוחלט - ויקבל את הסכמי אוסלו, וכי יתחייב לחדול ממאבק מזוין. הסיכויים שחמאס יקבל תנאים אלה הם אפסיים. הוא לא קיבלם בעבר, כאשר היה חלש ומעורער, ואין סיכוי שיקבלם עתה, כאשר מעמדו טוב מזה של יריבו (אש"ף/הרשות הפלשתינית), וכאשר זיכרונות עמוד ענן וה"עמידה האיתנה" של הארגון עדיין רעננים בזיכרון הקולקטיבי הפלשתיני. חמאס, מצידו, ידרוש מן הסתם לנקוט אחת משתי דרכים כעמדת פתיחה במו"מ: אינתיפאדה אלימה חמושה, אשר תנער את כל יו"ש ותקבע מסגרות ארגוניות חדשות, או לחלופין, להציב את חאלד משעל, מנהיג חמאס המיועד, כמועמד גם לבחירות לנשיאות הרשות מול אבו מאזן. היה וייבחר – תייתר בחירתו ממילא את כל דרישות אש"ף גם יחד.

עמדות ההנהגה הפלשתינית על שני רכיביה, זה של אש"ף והרשות וזה של חמאס, אינן מגובשות עדיין בתמיכה באינתיפאדה אלימה שלישית. עם זאת, העסקת ישראל באלימות מבית תקל על מדינות ערב, ומצרים בראשן, להציגה כ"תוקפנית" מול הממשל האמריקני המתחיל עתה תקופת כהונה שנייה, יסיט אותה מן ההכנות לתקיפת איראן ובוודאי ישמש תירוץ ראוי לברית אד הוק של חמאס ואש"ף.

הכותב הוא ראש המרכז לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו