כשהאליטה הפכה לאספסוף

לפני כשבוע התייחסתי לתוצאות מחקר באוניברסיטת הרווארד, לפיהן הגבר היהודי האשכנזי נמצא כבעל מנת איי קיו גבוהה יותר מהממוצע העולמי. אחד החוקרים ביקר בארץ והסביר שהגבר היהודי המזרחי לא נכלל במחקר, מכיוון שלא היו להם מספיק כאלה בשלב המעשי.

כך או כך, הדהוד המחקר, שמטלטל מזה זמן רב את הקהילה המדעית בעולם, הספיק לקובי ניב (סאטיריקן עבר) להגיע בעיתון "הארץ" להיקש הלוגי הבא: אני אישה מזרחית ולכן "השמטתי" על דעת עצמי את הגבר המזרחי מקבוצת היהודים החכמים. הסיבה שעשיתי זאת נעוצה בעובדה שיש לי מנטליות של עבד, ולכן אני מעריצה רק גברים אשכנזים.

ההוכחה לכך נעוצה בעובדה שאני חושבת שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה טוב. השלב הבא בלוגיקה המפוארת היא המסקנה שכל המזרחים הבוחרים בנתניהו הם עבדים.

העבד המזרחי, כך מסתמן על פי ניב, לא הצליח להשתחרר מכבלי העבדות השחורה שלו. לכן, מתוך רגשי נחיתות, בערות, נחשלות, ביטול עצמי, הערצה לגבר הלבן וחוסר יכולת לחשיבה רציונלית או חשיבה בכלל, הוא מגיע בשלשלאות לקלפי, בוחר במלך האשכנזי וחוזר לקטוף כותנה או לטגן מופלטה.

אז העיתון שמתיימר לזהות את עצמו כמגן זכויות הפרט, לא התקשה לפרסם מאמר לפיו המגזר המזרחי מורכב מעבדים שהפנימו את הדיכוי של אדונם האשכנזי. כל כך הפנימו, עד שכפסע מפריד בינם לבין הלוקים בתסמונת שטוקהולם ("הזדהות נפשית דווקא כלפי מי שפוגע"). די בשני תנאים כדי להכניס את הלוקים בהם למועדון האקסלוסיבי של עבדים מופרעים נפשית: להיות מזרחי ולהצביע לנתניהו.

הגזענות של "האליטה" מרימה ראש מחדש בכל מערכת בחירות. כבר היינו אישה מוכה המשתטחת על קברות ומנשקת קמעות, היינו עכברים היוצאים מהחורים ועכשיו עבדים מנטליים.

יכול להיות שהייתה כאן פעם עבדות: לפנקס האדום של מפא"י; לאמנים ואנשי תרבות שהרשו למזרחי הנחות להעריצם כל עוד הם היו אדוני הארץ והמזרחי נותר במחילתו, בזמן שהם שלטו בערוץ הראשון והוא לא סיכן את ההגמוניה שלהם. מכמיר לב לראות דינוזאורים רעי מזג מתגעגעים לתהילתם תוך שכשוך בבריכת שנאה ותסכול.

אבל אנחנו כבר לא עבדים; גם לא מנטלית. "השבט הנבער" מביט בנתוני הכלכלה המרשימים בישראל בזמן ש"האליטה" מתמקדת בתסרוקת של נתניהו; "השבט הנבער" בוחן את ההערצה הבלתי נתפסת שישראל זוכה לה בעולם בזמן ש"האליטה" מסתכלת על הבגדים של שרה; "השבט הנבער" בוחן את הקשרים המתהווים עם חלק נכבד מהעולם הערבי, אך האליטה רוקעת ברגליים כי לנתניהו אין ארנק; "השבט הנבער" מתרשם מאחוזי האבטלה הנמוכים ביותר אי פעם, והאליטה תקועה במה ששרה אמרה פעם; "השבט הנבער" בוחר בראש ממשלה שהצעיד את ישראל תוך עשור לרשימה הנבחרת של מעצמות העולם, והאליטה תקועה בציוץ של יאיר.

השבט הנבער מתנהל באופן רציונלי, בעוד שדווקא "האליטה" מתנהגת כמי שלקתה בעבדות מנטלית. כך הפך "השבט הנבער" לאליטה, והאליטה הישנה לאספסוף.