החיבוק המוזר של "ידיעות אחרונות" לנפתלי בנט

ככל שאפשר לשפוט בפרק זמן של שבועיים, אין ספק שמשחק לו קלף בבחירות האלה, לנפתלי בנט. כמו ליברמן בבחירות הקודמות, שהצליח בתוך שבועות מועטים לעלות ממספר חד-ספרתי ל-15 מנדטים, מצליח בנט לטפס בסקרים ולהפוך את מפלגת מפד"ל הוותיקה למוצר טרנדי לוהט. בנט שייך באופן מובהק למחנה הימין. לזכותו גם נזקף שירות צבאי מרשים, הקמת תנועה אידיאולוגית, שירות בתנאים כמעט התנדבותיים בלשכת נתניהו ובמועצת יש"ע, וכל זאת לצד הצלחה אישית מרשימה בתחום ההיי-טק, שהפכה אותו בגיל צעיר לאיש השווה מיליונים.

אבל לצד כל אלה יש משהו מטריד למדי בהתנהלותו של בנט. זו תהיה הנחה מבוססת לקבוע כי לצד ההצבעה לבנט, מועמדם לראשות הממשלה של קרוב ל-100 אחוזים ממצביעי הבית היהודי הוא בנימין נתניהו. והנה, דווקא הוא, ראש הממשלה, משמש בחודשים האחרונים המטרה העיקרית שאליה מפנה בנט את חיציו. נתניהו אמנם עשה טעות כשהגיב ובכך שיחק לידיו, אולם הסבר מניח את הדעת למהלכיו של בנט, עוד מאז הפריימריז נגד זבולון אורלב, טרם נמצא.

ואולי כן. אין זה סוד שגורמים בעלי עוצמה, הכוללים אנשי עסקים ממולחים, עורכי דין מצליחים, עיתונאים וגורמי אופוזיציה, עושים כל שביכולתם להפיל את שלטון נתניהו, שעולה להם בכספים רבים ובפחיתות משמעותית בעוצמתם הכלכלית והמשפטית כאשר מקורביהם נמצאים בשלטון. אחד הגורמים הבולטים שבהם הוא העיתון "ידיעות אחרונות".

עד כה נמנו בין חביבי אותה קבוצה אנשים דוגמת אהוד אולמרט, חיים רמון, ציפי לבני, יאיר לפיד, ולמעשה כל מי שעשוי להביא לכרסום במעמדו של השלטון הנוכחי. ניסיון נוסף היה להמציא מפלגה קיקיונית ששמה "הישראלים" כדי לנגוס בליברמן, עכשיו הם מצרפים לחבורה העליזה גם את נפתלי בנט.

כשהתברר כי פוטנציאל הפגיעה של בנט בליכוד עשוי להיות משמעותי עוד יותר מאשר של שאר המועמדים האחרים גם יחד, הלך והתהדק חיבוקם. בנט, על אף השתייכותו למחנה האחר, במקום להתנער מלפיתתם של אלה שחצי שעה אחרי סגירת הקלפיות ממילא לא יזכרו איך קוראים לו, ואף יהפוך בעצמו ליעד חיסול אם יעז להצטרף לממשלת נתניהו, נראה דווקא כמי שמתמסר לליטופיהם ואף משמיע קולות גרגור מתענגים בעודו נהנה מקרבתם ומכותרות הענק המיוצרות עבורו בכל יום, ולמעשה כמעט מדי שעה בשעה. זכותו של בנט לתקוף את נתניהו, זה חלק מהמשחק הפוליטי, אולם יהיו כאלה שיחשבו שלתקוף דווקא את המועמד המועדף עליו ועל בוחריו רק בשביל כותרת וכמה מנדטים, יש בכך מן הצביעות. יש כאלה שמוכים בסנוורים כשהתקשורת וגורמים בכירים נוספים מכרכרים סביבם, גם אם בכך הם משרתים את המחנה היריב, ושהאידיאולוגיה תמתין בינתיים.

רמון, כאמור חבר בכיר באותה קליקה, הבטיח לציפי לבני בפעם הקודמת שממשלת נתניהו תשרוד רק כמה חודשים ותקרוס. כניסתה של מפלגת העבודה הרסה לו את התוכניות. עכשיו הוא מנסה דרך בנט, לבני ולפיד לחזור על אותה אסטרטגיה. את הליכוד ביתנו הוא כבר נואש מלעצור, עכשיו הוא פועל להחליש ולפורר. בעוד שנה פחות או יותר, הם סבורים, תהיה שעת כושר לבצע את התוכנית: אולמרט אולי ישתחרר מעולו המשפטי, אשכנזי ודיסקין, מחובקים ומלוטפים בפני עצמם, יעברו את תקופת הצינון. והחיים יהיו יפים. השאלה מדוע דווקא בנט מככב מרצונו כחבר בכיר באותה רשימה, עשויה להטריד לא מעט מבוחריו.