הדמות המרכזית שהינחתה את דרכי כמאמן

הכדורגל הישראלי נפרד היום מהמאמן הדגול עמנואל שפר, ה"אבא של הכדורגל הישראלי". אני נפרד מאיש יקר שליווה אותי מקרוב במשך שנים ארוכות.

אני נפרד בצער רב מאדם שהיה לי מורה, דמות לחיקוי ומושא להערצה.

העובדה ששפר היה על ערש דווי תקופה ארוכה לא מקהה את הכאב. דמותו עומדת לנגד עיניי בשעות הקשות שבהן הוא מובא למנוחת עולמים.

הזיכרון הראשון שלי משפר נודד אי שם לשלהי שנות ה-50. בהיותי שחקן נערים בהפועל כפ"ס עלה שפר לשחק במדי הבוגרים. באותה תקופה שחקנים גם עבדו כמאמנים, כך שבמקביל להיותו שחקן פעיל הוא הדריך כמה קבוצות במועדון ומאז החל הקשר המקצועי בינינו. כמאמן בקבוצות הצעירות הוא בלט ביכולותיו ובדרישותיו מחניכיו. הוא היה מאמן ללא פשרות. הקשר בינינו חרג הרבה מעבר לשדה המשחק, כאשר שפר הפך לחבר קרוב של משפחתי ולשכן, אבל אצל שפר המאמן זה לא היקנה לי שום פריבילגיה.

דוגמה הזכורה לי היטב התרחשה באחד ממשחקי הנערים כאשר יצאנו לפרדס חנה וחזרנו מנוצחים. בלהט העצבים שלאחר המשחק שפר לא איפשר לי לעלות למשאית שהובילה את השחקנים, וזו יצאה בלעדיי. כעבור כמה דקות, לאחר שנרגע, הוא הורה לחזור ולקחת אותי, קנה לי בקבוק שתייה וביקש: "אל תספר לאבא".

מאוחר יותר שפר עבד גם כקופאי בבית הקולנוע רון, אז עדיין בעיירה הקטנה כפ"ס. כאשר שעות הקרנות הסרטים התנגשו עם מועדי האימונים, הוא היה מבקש ממני להחליף אותו ולהדריך את השחקנים.

למדתי ממנו המון והרביתי להתייעץ עימו. אני גאה בזכות שניתנה לי להיות קרוב למאמן כזה ולאישיות כזו. הוא היה הדמות המרכזית שהנחתה בהמשך את דרכי כמאמן כדורגל, ונפלה בחלקי גם הזכות להיות חניכו בבית הספר למאמנים.

שפר הוא הראשון בכדורגל הישראלי שיצא לבית הספר הגבוה למאמנים בקלן, גרמניה, שם העשיר את הידע ויצר קשרים בלתי רגילים עם מאמנים בכירים. משם הוא הביא לארץ דפוסי חשיבה ועבודה שלא היו ידועים טרם זמנו. בתקופה של חובבנות מוחלטת בכדורגל הישראלי הוא לימד את המושג מקצוענות.

אני ויצחק שום גאים על כך שניתנה לנו הזכות להעניק לו מעט מהכבוד, בעודו בחיים, כאשר הקמנו בכפ"ס את האקדמיה לכדורגל על שמו. זו היתה מעין סגירת מעגל עבורנו עם האיש שתרם כל כך הרבה. לנו באופן אישי, לכדורגל בעיר ולמדינה כולה.

ליבי עם משפחת שפר היקרה, הרעיה שושנה והבנים מושיק, אבי, אודי וערן.

* * *

הפרידה הרשמית משפר צורמת. האיש שחינך דורות של שחקנים ומאמנים היה ראוי לפרידה אחרת. בושה שאנשי ההתאחדות הסתפקו אתמול במחיאת כפיים.

מסע ההלוויה היה חייב לצאת מאיצטדיון ר"ג לאחר משמר כבוד של שחקני הנבחרות סביב ארונו. למה אין לנו היום כדורגל, אתם שואלים? כי אין תרבות ספורט.

אין דבר, באליפות אירופה בקיץ לוזון בטוח ידאג לטקסים יפים. תתביישו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו