ערבות לא הדדית

מוקדם להעריך את המגמות המתפתחות מנסיגת הכוחות האמריקניים מסוריה. הדעה הרווחת של מומחים ישראלים רואה במגמת הנטישה האמריקנית מגמה מדאיגה. אולם מרגע שנפלה ההחלטה בבית הלבן, מוטב לבחון בצד הסיכונים הכרוכים בה, גם את פוטנציאל היתרונות לאינטרסים של מדינת ישראל. בראש ובראשונה המגמה החדשה מזמינה להערכה מחדש, ולבחינה ביקורתית שהיתה נדרשת מכבר, של הנחות היסוד שעליהן התבססה מדינת ישראל בציפיותיה ממגמת ההסדרים שהובלה בעשורים האחרונים, ביוזמה אמריקנית אקטיבית וכפייתית במידה רבה.

כדאי להזכיר את הלך הרוח שבו פנתה ממשלת רבין לתהליך אוסלו. בריה"מ קרסה. המלחמה הקרה באירופה נמוגה. ארה"ב הפכה למעצמה בלעדית. העולם נראה כמתפתח לקראת סדר גלובלי יציב בהגמוניה אמריקנית. מאז אותן שנים חלו שינויים משמעותיים. רוסיה הופיעה מחדש ככוח משמעותי. במעורבות צבאית אקטיבית בגאורגיה, באוקראינה ובסוריה - נטלה מחדש את מעמדה כמעצמה.

ארה"ב, לעומתה, צמצמה בעשור האחרון את מעורבותה, ואיבדה ממעמדה במזה"ת כמעצמה בלעדית. החלטתו האחרונה של הנשיא טראמפ, להסגת הכוחות מסוריה, היא המשך למגמה שהחלה עוד בתקופת קודמו בבית הלבן.

בנייר עמדה של המכון למחקרי ביטחון לאומי נכתב: "הממשל האמריקני מותיר את בעלי בריתו עם סימני שאלה לגבי יכולתה של ארה"ב לגבות את מדיניותם". בכך רואים מקור לדאגה. אבל ניתן לראות בכך גם הזדמנות להתפכחות מאשליית הגיבוי והערבות האמריקנית.

מדינת ישראל, בזיקתה האסטרטגית לארה"ב, נתונה בדילמה: מצד אחד, ככל שגדל דימוי עוצמתה של ארה"ב, גדל גם דימוי עוצמתה של ישראל כבעלת ברית. מצד שני, על בסיס עוצמתה של ארה"ב ביכולתה לכאורה לגבות הסדרים, ישראל נדחקת לנטילת סיכונים ונתונה ללחץ מתמיד להסדרים הכרוכים בנסיגה משטחים הנחוצים לביטחונה.

כך, לדוגמה, במודעות לדילמה הישראלית, הטיל ממשל אובאמה על גנרל המרינס ג'ון אלן, להכין תוכנית סידורי ביטחון מקפת - שתסיר את חששות ישראל מהסגה מוחלטת של כוחות צה"ל מיו"ש במסגרת הסכם שלום. מדובר בתוכנית להקמת מדינה פלשתינית בקווי 67' (בתיקונים קלים של גושי ההתיישבות), ובירתה בירושלים המזרחית.

בנקודת המוצא התוכנית קיבלה את התביעה הפלשתינית לריבונות מלאה - ללא נוכחות כוחות צה"ל מקו המים בירדן ועד קווי 67'. כתחליף לדרישת ישראל לגבולות בני הגנה, גובש מענה ביטחוני מגוון ומורכב, הכולל גם הצבת כוח צבאי אמריקני שיפעל בקו המים בבקעת הירדן.

השאלה המתבקשת היא באיזו מידה יכולים כוחות צבא זרים, הפועלים בזירה בלתי מוכרת, לספק תחליף הולם לצה"ל, באכיפת פירוזם של שטחים אלה. בהתבסס על ניסיונם של כוחות בינלאומיים באזור בעשרות השנים האחרונות, התשובה רחוקה מלהיות חיובית. לנוכח גילוי המנהרות בגבול הצפון, ראוי ללמוד את כישלון כוח יוניפי"ל באכיפת החלטת מועצת הביטחון 1701, שהתקבלה עם סיום מלחמת לבנון השנייה.

"ישראל נותרה לבדה במערכה נגד התבססות איראן בסוריה", מודאגים המומחים הישראלים. אך נראה כי מדובר בהזדמנות. ככל שישראל תכיר מהר יותר באשליית היציבות שמעניקה לה המעורבות האמריקנית באזור, כך תכיר מהר יותר שתם עידן הנסיגות ביו"ש וחלילה גם בגולן. בעת הזו איננו זקוקים מארה"ב ליותר מגיבוי מדיני לניהול מאבקינו.

במה שקשור לחזית הגולן, ראוי לישראל לצפות מארה"ב לגיבוי מלא לנחיצות אחיזתה הריבונית שם, כתנאי להגנתה ולביטחונה. במה שקשור לסוגיה הפלשתינית, הגיעה העת לבקש מן הממשל האמריקני לחדול ממאמציו לכפיית הסדר הכרוך בנסיגות נוספות ביהודה ושומרון. החלטת הנשיא טראמפ יכולה, בהיבט זה, להתקבל כבשורה למעורבות אמריקנית בהיגיון חדש.