תשומת־הלב בישראל מתמקדת בשליחיה של איראן בגבולותיה הצפוניים והדרומיים של המדינה, אך הפסגה החמישית של ישראל־יוון־קפריסין, המתקיימת היום בבאר־שבע, היא בהחלט אירוע אסטרטגי חשוב במזרח הים התיכון, ההופך לזירת עימות חדשה.
איראן שואפת לפרוזדור שיעי מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון; לכן היא רוצה להקים בסיסים אוויריים וימיים על חופי הים הזה. כך תוכל להקרין עוצמה אל מדינות הבלקן לאורך חופי הים, וגם מערבה, לעבר הקהילות המוסלמיות באירופה. במדינות המוסלמיות בבלקן - אלבניה, בוסניה וקוסובו - כבר קיימת נוכחות איראנית וטורקית.
מצד שני, טורקיה אימצה מדיניות חוץ ניאו-עותומנית, הנוטה להתפשט מעבר לגבולותיה; צבא טורקיה פלש לחלקים בסוריה ובעיראק. בים התיכון יש לטורקיה ריב טריטוריאלי ישן עם יוון בים האגאי, והיא שולטת, מאז 1974, בצפון קפריסין. טורקיה של ארדואן מוּנעת גם מדחפים איסלאמיסטיים. היא תומכת בחמאס, וטיפחה יחסים טובים עם גורמים ג'יהאדיסטיים בסוריה ובלוב, שתיהן לחופי הים התיכון. טורקיה מחזקת את חיל הים שלה, ואף איימה לשלוח אוניות מלחמה ללוות ספינות המנסות לשבור את המצור הימי הישראלי על עזה.
למרבה הצער, הים התיכון כבר אינו נשלט בידי המערב. בשנות כהונתו של אובמה, נסוגה ארה"ב מהאזור באופן משמעותי. החלשת כוחה הצבאי מתבטאת בעובדה שלצי השישי כבר אין נושאת מטוסים קבועה בים התיכון. גם הציים של מדינות מערב אירופה צמצמו כוחם ונוכחותם במזרח הים. למרות התחייבותו להגביר את כוחה הצבאי של ארה"ב, הנשיא טראמפ מפגין דחפים בדלניים.
במקום זאת, הולכת וגדלה הנוכחות הרוסית בים התיכון. רוסיה הבטיחה לעצמה את הבסיס הימי בטרסוס ואת הבסיס האווירי בחמיימים שבסוריה, באמצעות התערבותה המוצלחת במלחמת האזרחים. גם מצרים וקפריסין מאפשרות לרוסיה להשתמש בנמליהן.
בהיבט הכלכלי, חשיבותו של מזרח הים התיכון במישור הבינלאומי גדלה, בעקבות גילויָם של שדות גז טבעי בקרקעיתו והסיכוי לגילוי שדות נוספים. אוצרות אלה נחשקים מאוד בעיני בעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה), וכן בעיני טורקיה ורוסיה.
מזרח הים התיכון היה חשוב לישראל מאז ומתמיד, מכיוון שיותר מ־90 אחוזים מסחר החוץ שלה מתנהל דרכו. שדות הגז שהתגלו במימיה הכלכליים של ישראל, הגדילו את חשיבות האזור לישראל. הגז צפוי לתרום משמעותית לרווחתה של ישראל - יספק אנרגיה זולה ונקיה ויהפוך את ישראל ליצואנית אנרגיה.
אולם אוצרות הגז של ישראל נתונים תחת איום. חמאס כבר ירה טילים לעבר אסדת־קידוח ישראלית, וחיזבאללה איים לעשות כן. רוסיה וטורקיה עלולות אף הן לאמץ גישה תוקפנית יותר. ייתכן שבקרוב תהיה באזור גם נוכחות ימית איראנית, התואמת את שאיפותיה של איראן להגמוניה.
כך נוספה לישראל חזית. לרוע המזל, הרכיב הימי של צה"ל לא תועדף מספיק. ישראל זקוקה לחיל ים חזק יותר. הצורך בכוח ימי ישראלי גדול יותר, מתחייב עוד יותר בהתחשב באיום הטילים העצום המכוון כלפי ישראל, ההופך את שדות התעופה שלה ונכסיה הקרקעיים והאסטרטגיים לפגיעים יותר מאי־פעם.
הגירעון הצבאי של ישראל במזרח הים התיכון בולט לנוכח הצלחתה הדיפלומטית. היא הפכה לשותפה במערך מזרח ים־תיכוני, הכולל את יוון וקפריסין. גם מצרים חברה במערך הזה באופן עקיף. ארבע המדינות שותפות לחששות ממדיניות החוץ הטורקית, ויש להן אינטרסים משותפים בתחום האנרגיה. גם שיתוף הפעולה שלהן בוושינגטון בסוגיות הקשורות למזרח הים התיכון, הוא חשוב. אכן, ארה"ב שוקלת את האפשרות לקיים תמרונים צבאיים משותפים עם ישראל ויוון.
חשוב אפוא, שישראל תשכיל לבסס לעצמה בעלות ברית משותפות להתמודד עם האיומים המתהווים באזור זה.
פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) וחבר בפורום המזרח התיכון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו