מחאת דמה של אופוזיציית דֶמֶה

קרל מרקס, אבי השמאל הכלכלי, היה גם אבי האמרה המפורסמת כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". בניגוד לאמונותיו הכלכליות, שלא עמדו במבחן היישום, האמרה הזאת דווקא הצדיקה את עצמה לא מעט פעמים. למשל, במקרה של הניסיון להעתיק לישראל את מחאת "האפודים הצהובים".

בצרפת מושמעות לאחרונה ההאשמות שהמחאה לובתה על ידי כוחות חיצוניים (ומתכוונים בעיקר לרוסיה), אולם אין ספק שההתמרמרות הרחבה שפשתה בקרב אזרחי צרפת אמיתית ומעידה על משבר עמוק וממשי, בראש ובראשונה בתחומי הכלכלה והחברה. קצב ההתפתחות הכללי הואט, ובא לביטוי מוחשי בכיסה של משפחה בודדת. חמור מכך, בדומה לארה"ב לפני בחירת טראמפ, צרפתים רבים לא מאמינים שהעתיד מבטיח אופק טוב יותר. ההפך, הם צופים בהתמוטטות הזהות הצרפתית ובבעיות הכלכלה, ומגיעים למסקנה שהחברה הצרפתית הולכת בדרך שגויה.

במצב כזה די בניצוץ אחד, כמו הכעס על עליית המס על הדלק בשם המטרה הערטילאית של "מאבק בהתחממות הגלובלית", כדי להצית מחאה אותנטית. ייקור הדלק היה רק תירוץ שהוציא את "האפודים הצהובים" לרחובות, קצה הקרחון שמסמן טרגדיה צרפתית.

לעומת זאת, הופעת האפודים בצבע דומה במרכז תל אביב היתה לפארסה אחת גדולה. הניסיון לשבט את "המחאה הצהובה" בארץ הקודש נועד לכישלון, משום שביסודו לא עומד דבר למעט האינטרס הפוליטי של גורמי שמאל. לא במקרה, למנהיגים מטעם עצמם שהתייצבו בראש המהלך היו פרצופים מוכרים עד לזרא מההפגנות נגד חוק הלאום ונגד מהלכים אחרים של ממשלת הימין. פעילי מפלגת העבודה ואנשי שמאל אחרים התפארו ברשתות החברתיות בהזמנת אפודים צהובים, כדי להנדס יש מאַין "מחאה עממית".

בעבר ניסו תירוצים אחרים, כשלו ונואשו, וכעת מחפשים גימיק גואל כדי לייצר אקלים עוין כלפי הממשלה והעומד בראשה. זה לא יצליח; להבדיל מצרפת, ישראל צומחת בכל המובנים. אופוזיציית דֶמֶה מסוגלת לייצר מחאת דֶמֶה, ותו לא.

לו דאגו באמת מובילי "האפודים הצהובים" לכלכלת של ישראל, היה עליהם דווקא לתמוך בדרכו של ראש הממשלה, ולא להפגין נגד ממשלתו. החל משנת 1977, ובעיקר בשנות שלטונו של בנימין נתניהו, עשתה ישראל דרך ארוכה במעבר ממשק ריכוזי ומיושן לכלכלה פתוחה ודינמית. השינויים האלה היו הגורם המכריע לזינוק שעשתה הכלכלה הישראלית והובילו לשגשוג שאנו חווים כיום, שגשוג שמדינתנו לא ידעה כמוהו בעבר. את צרפת, לדוגמה, כבר עקפנו בשיעור התל"ג לנפש, ולאחרונה השארנו מאחור גם את יפן. אין זה אומר שישראל פתרה את כל הבעיות הרגולטוריות הבולמות את התפתחות כלכלתה, ובייחוד את יצירת התחרות שבה. אבל כבר עכשיו כיוון ההתפתחות חיובי בהחלט, ויש להמשיך בו, למרות האפודים הצהובים.