לא ליפול מהמצוק הפיסקלי

בארה"ב ובעולם הכלכלי כולו מרבים לדבר ולנתח את מה שקרוי "המצו-ק הפיננסי" המאיים על ארה"ב. השימוש במונח מצוק פיננסי הוא מעין דימוי ויזואלי של דבר מה הנדחף מראש מצוק גבוה, בנפילה חופשית, כשכבר אין שליטה על נפילתו והוא צפוי להתרסק בתחתית המצוק. המטאפורה כאן מתייחסת לכלכלה האמריקנית.

שני כוחות מנוגדים פועלים כיום בארה"ב: הנשיא מצד אחד ובית הנבחרים מן הצד האחר. השניים נמצאים במסלול התנגשות של שתי עמדות עקרוניות נוגדות באשר לניהול כלכלת מדינה. הנשיא מעוניין להעלות את המסים לעשירים בלבד ולא להעלותם לכלל הציבור. הוא שואף להביא לצמצום תקציבי מתון, אך לא לצמצום דרסטי. לעומת זאת בית הנבחרים, שהרוב השולט בו הוא של נציגי המפלגה הרפובליקנית, בעד קיצוץ תקציבי מאסיבי ושלילה מוחלטת של העלאת מסים. נמאס להם מממשלה גדולה ומחופש כלכלי מוגבל. הם סבורים שיש להוריד את חוב ארה"ב, שכבר עומד על יותר מ-18 טריליון דולר, בעוד התוצר הוא רק כ-15 טריליון דולר.

ההתנגשות בין שתי תפיסות עולם אלה אינה חדשה, ואפשר לומר שהיא עוברת כציר מרכזי תמידי בעיצוב המדיניות הכלכלית של ארה"ב, ובעצם בעיצוב כל כלכלה לאומית, ובכלל זה כלכלת ישראל.

ואולם על אף החוב הענק של ארה"ב, יש התומכים בעמדות הנשיא וטוענים שארה"ב יכולה להמשיך להגדיל את הגירעון התקציבי ואת החוב הלאומי, שכן היכולת שלה ללוות כספים לא נפגמה. בכל מקרה, תמיד פתוחה בפניה האפשרות להדפיס כסף. זוהי שגיאה חמורה, וחבל שנוחות מכתיבה תמיד את דחיית הקץ.

בעצם, זו חזרה לשגיאה הקלאסית של ניהול כלכלה לאומית: התפיסה שממשלה יכולה להוציא יותר ממה שיש לה בדרך של נטילת הלוואות ועוד הלוואות, או בדרך של הדפסת כספים שיורידו את ערך המטבע ואף יפחיתו את כוח הקנייה של הציבור. הניסיון בעולם כבר הוכיח כי כלכלה בריאה בונים על בסיס אחריות תקציבית, וכי העלאת שיעורי המס לא בהכרח מגדילה את הכנסות המדינה. אם נוטלים הלוואות, הן צריכות לשמש ליצירת נכסי הון דוגמת השקעות בתשתיות המייעלות את הכלכלה.

אם נתבונן במשבר האירופי ובקריסתן של כלכלות לאומיות דוגמת יוון, אירלנד, פורטוגל, ספרד ואולי אפילו איטליה בדרך, נשאלת השאלה: מה ההבדל בינן לבין ארה"ב-

התשובה פשוטה: הגודל. משום שהיא גדולה יותר, יש לארה"ב אורך נשימה רב יותר, והיכולת שלה להמשיך ללוות כספים כדי לממן גירעונות עדיין לא נפגעה. ואולם האנטומיה של משבר כלכלי, על כל מרכיביה, אינה שונה. ואולי הזרקור המכוון כיום אל ארה"ב מבליט את העובדה שאף היא תהיה חייבת להתמודד עם גירעונות תקציביים ועם הרחבת הפער בין החוב הלאומי לתוצר.

הפתרון בארה"ב מצוי היום באיזון בין שתי תפיסות היסוד. אבל מההתמודדות עם הבעיה אפילו ארה"ב לא תוכל להתחמק, והיא תיאלץ לשאת באחריות של ניהול כושל של תקציב המדינה - ומוטב שזה ייעשה כבר עתה ובאופן הדרגתי, והמצוק הפיננסי יישאר בבחינת דימוי ויזואלי שלא יתממש לכדי משבר אמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו