יום שלם ביליתי אתמול מול המסכים – עקבתי אחרי אתרי האינטרנט, תכניות האקטואליה בטלוויזיה והבוקר גם אחר כותרות העיתונים. כולם סיקרו את פרסום המלצת המשטרה להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. מיטב הפרשנים כתבו טורים, הגיעו לאולפנים וחוו דעתם המקצועית על מה היה, על מה יהיה ועל מה שביניהם. לא רק פולטיקאים ויח"צנים - אלא אפילו אנשי אקדמיה פרסו את משנתם ואת הערכותיהם המלומדות.
אני, כאזרח במדינת ישראל, ממשיך לשאול את עצמי ולא להבין: איפה קולו של האזרח הקטן? למה הוא לא נשמע? מדוע איננו צד בעניין? הרי לכולנו יש מה לומר, לכולנו יש דעה. אנחנו הצרכנים, למה לא מתייחסים אלינו ונזכרים בנו רק ביום הבוחר? האם הזכות שלנו מסתכמת רק ביום זה?
הרי הפרת האמון לכאורה היא כלפינו, וכך גם המרמה. השוחד לכאורה - הוא מכספנו. האם זה האזרח שנשאר פסיבי או שאולי יש כאן דווקא הרבה אזרחים פעילים, אקטיבים, שיש להם מה לומר? אני פוגש אותם בצמתים מדי יום כשאני יוצא להפגין. ובכל זאת מתעלמים מאיתנו, אנחנו לא בכותרות. אני, שנתתי את רוב שנות חיי למדינה, לא מספיק כדי להביע עמדה?
האפשרויות הולכות ומסתבכות, מספרי התיקים מתחלפים, אבל אם אנחנו האזרחים לא נתעורר, באופן שלא יהיה ניתן להתעלם מאיתנו, אז מה שהיה הוא שיהיה. חבריי ל"מחאת היחידים" ואני מפגינים בימי שישי ושאר ימות השבוע בצמתים ברחבי הארץ, המסר בשלטים שלנו משתנה על פי צו השעה, הנושא הבוער של אותו שבוע וקריאה אחת שלא משתנה: לא להסתה, לא לפילוג, בעד הדמוקרטיה ונגד השחיתות השלטונית. עוד עשרות חברים מצטרפים אלינו ופוקדים את הצמתים עם שלטים חדשים, אנשים בפקקים צופרים לנו כאות הזדהות - אבל עדיין הם לא מוציאים את עצמם מהאוטו, כמו שהרוב לא קם מהספה. זה מאוד נוח להמשיך להתלונן מול המרקע.
כדי שהקול שלי האזרח הקטן יקבל משמעות, על כולנו האזרחים להבין שהקול שלנו הוא לא כל כך קטן, ושאם נתחיל להשמיע אותו לא רק סביב שולחן השבת או בחיק המשפחה, לא רק מאחורי המסך בפוסטים ובטוקבקים. אם נתחיל להשמיע אותו ברחובות מבלי להתבייש, אז אולי גם נקבל לגיטימציה לא פחותה מזו של כל ה"לשעברים" ואנשי האקדמיה, שלא בהכרח יודעים יותר טוב מאיתנו לפרשן את המלצות המשטרה.
כאחד המובילים של "מחאת היחידים" אני רואה בעיניים של חבריי כמה ההבנה שאנחנו לא באמת "יחידים" הוא משמעותי. אני יכול להעיד גם כמה ההבנה שהמאבק בשחיתות השלטונית הוא לא רק שלי, אלא של עוד הרבה אזרחים במדינה, מחלחלת בי יותר ויותר עם הזמן. מה שממשיך להניע אותי הוא עצם המטרה ליצור כאן חברה מאוחדת וסולידרית, נקיה משחיתות, בארץ שבאמת האפשרויות בה הן בלתי מוגבלות - בעבור ילדינו ונכדינו.
יכולתי לנוח על זרי הדפנה, אבל זה בדיוק מה שמצפים ממני לעשות. אבל רק אם לא ננוח ולא נרפה, רק אז הקול שלנו כאזרחים יהיה משמעותי ויתחילו להתייחס אלינו לא רק ביום הבוחר, אז יבין נתניהו ושכמותו שהוא כן חייב דין וחשבון לנו הבוחרים, ושכל נבחר ציבור אמור לעבוד בשביל הציבור. המדינה הזו היא גם שלי, וב-2018 במדינה מתוקנת קולו של הציבור ראוי שיישמע, שיסוקר, שיקבל ביטוי ושיילקח בחשבון, לא רק בקלפי אלא גם כל הדרך אליה.
הכותב הוא ממובילי המחאה האזרחית בשחיתות השלטונית, תת אלוף במילואים, לשעבר ראש להק כוח אדם בחיל האוויר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו