לזכור גם את קו הסיום

היא נפטרה בשיבה טובה, אמו של בעלי. היא נולדה ב־1922, ומניין שנותיה 96. צלולה עד יומה האחרון. לא בבדידות עזבה נזימה אליהו את העולם, שניים מבניה היו לצידה. האחד קורא קריאת שמע והשני אוחז בידה. עלתה מעיראק ב־1951, ובדרכה האחרונה ליוו אותה ילדים ונכדים ונינים, שבט שלם שיש בו מעם ישראל כולו.

את השבועות האחרונים לחייה עשתה במוסד סיעודי ברחובות, נכנעת לאיטה לבגידת הגוף. משפחתה לא ויתרה, מקרוב ומרחוק הם הגיעו, כל הזמן. לכולם ברור היה שהמסע יסתיים בקרוב, שימיה ספורים. ובכל זאת איחלו "תרגישי טוב" ו"תהיי בריאה". את הדמעות שמרו למסדרון, שלא תראה.

"איזו מחלה זאת", זעקה לפתע. נכדה אחז בידה ואמר, "זאת לא מחלה, סבתא. זאת זיקנה". וכל מי שעמד מסביב ידע שנגד הזמן אין מה לעשות, שהשאלה היא לא אם זה ייגמר, אלא מתי ואיך.

באחד הלילות האחרונים זכיתי לשבת לידה. מסביב שקט, רק קולן של האחיות מפר את הדממה. החושך כמו קורא לסוף, מספק לו כסות ומעניק לו גיבוי ותמיכה. והנה, אף שהוא נוכח מתמיד, המוות מפחיד הרבה פחות. הוא מתמזג בכתלים, בשמיכות הצמר, במכשירים המצפצפים, נספג בבגדים ובלב ומזכיר שאין מפלט, גם יומך יגיע.

לא יכולתי להקל את כאביה. בניסיון כמעט נואש לגבור על חוסר האונים של שתינו, הנחתי על אוזניה אוזניות. "סת אל חבאייב", שיר לאמא. "מי ייתן ותחיי עוד הרבה שנים, בשבילי אהובה שלי, אמא שלי. מי ייתן ותהיי תמיד מאושרת כי רוחי, נשמתי, ממך באה".

והמוזיקה - היא חדרה את שריון משככי הכאבים. וגופה נמתח ועיניה נעצמו ואצבעה תופפה קלות על מסעד הספה. ולרגע אחד היא היתה ההיא שהכרתי לפני שנים רבות, כשהבן שלה הציג אותי בפניה והיא עטפה וחיבקה ותמכה. אמא כמו בשיר שהתנגן: "תמיד חשת בשמחתי לפניי, שנה לפני שאני הרגשתי בה. ואת תמיד הרגשת את כאבי שנה לפני שאני חשתי בו".

בימים עברו המוות היה חלק בלתי נפרד מחייה של כל משפחה. הזקנים חיו ומתו בבית, ילדים חוו את התהליך. הקידמה והעולם המודרני דחקו את המוות החוצה, לשוליים, רחוק מעין ומלב. לא להסתכל, לא לדעת; לקדש את קו הזינוק של המרוץ, לשכוח שיש גם קו סיום. אבל יש, והוא שם מרגע לידתך ולא תוכל לברוח. "אם כתר הוא נושא או דלי, אין שום הבדל. בסוף יישן הוא", כתב אלתרמן. בואו ננסה לזכור - זה יעשה אותנו קצת יותר טובים.

היי שלום, נזימה.