הפליטים היהודים: הסיפור שאסור לשכוח

עד לא מזמן לא שמענו כמעט דבר עלהפליטים היהודים. על חיים שלמים שנעקרו בליווי הסבל והגירוש שהיו מנת חלקם של רבים מבני עמנו. חיי קהילות יהודיות מפוארות שנמוגו והודחקו בתודעה הלאומית שהתעוררה וזקפה את ראשה, בתהליך שהתעצם בסמיכות להקמת המדינה ונמשך גם בשני העשורים שלאחר מכן.

חלק מהן גורשו ואחרות נאלצו לעזוב בצל חוקים מגבילים, אלימות אנטי יהודית והתנכלות גוברת והולכת. התוצאה העגומה היא שההיסטוריה של כ-900 אלף היהודים שחיו לפני קום המדינה במדינות ערב ואיראן, שהתקיימה במשך אלפי שנים, נעלמה כלא הייתה. באחת, הם הפכו לפליטים ובמובן הבסיסי ביותר לאנשים שעליהם להיאבק על כך שיכירו בהם כפליטים לשעבר במזרח התיכון.

המצב הטראגיכלל נסיבות מורכבות למדי: מחד, הפליטים הנשכחים נשכו שפתיים והשכיחו את צערם העמוק בשאיפה להשתלב במדינה הצעירה שאך זה קמה ומאידך - חוסר הצדק הונצח והעובדות על גירוש היהודים הושתקו.

עולי עיראק

הסיפור הזה, על הפליטים הנשכחים שהופלו לרעה, הושפלו, נרדפו ונפגעו אך ורק בשל היותם יהודים, קשה מנשוא. גם משום שלאחר שרכושם הרב הנאמד במאות מיליארדי דולרים, נבזז כלא היה והם עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות, כשרבים מהם נטולי כל רכוש. רק ב-2010 החלו לאסוף עדויות על הווי הקהילות והרכוש שהושארו מאחור.

אפילו מחיר הרכוש הרב שנזנח זול יותר מהמחיר התודעתי ששילמו אותם יהודים, שכלל לא צוינו עד לא מכבר בשיח הפליטות. בעוד הפלשתינים וארגוני "זכויות אדם" (במימון אירופאי ואמריקני) מציינים את "יום הנכבה" ב-15 במאי, נותרו היהודים הנשכחים שנים ארוכות נטולי הגדרה ומנותקים ממשמעות היסטורית - יהודית של ממש.

אמנם ב-2008 קיבל הקונגרס האמריקני החלטה היסטורית (החלטה 185) המכירה בזכויותיהם של הפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב אך רק לפני 4 שנים, אחרי הרבה יותר מדי שנים ולאחר הזנחה פושעת החל הפרק ההיסטורי החשוב הזה על הנכבה היהודית להילמד, כשנקבע "היום לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן".

אבל זו רק ההתחלה: הרבה לפני שיהיו בידינו תשובות מקיפות לגבי מחיר הרכוש שהם הותירו מאחור צריך לזכור שהזכות של מדינת ישראל - וגם מחויבותה - כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא להבטיח את זכויותיהם של יהודים בארץ וברחבי העולם, אשר נפגעו בשל היותם יהודים.

הנה לפנינו מקרה המבחן האולטימטיבי: מורשת בת אלפי שנים כמעט ונשכחה לתמיד. כיצד יכולנו לחיות עם עצמנו בשלום בלי לדעת את ההיסטוריה של כמחצית מבני עמנו? גם אם באיחור רב, את הסיפור הזה צריך לספר במלואו.