נדיר לראות נשיא אמריקני בוכה. נדיר לראות אומה שלמה בוכה. נדיר גם לשמוע על 20 ילדים חמודים (ושישה מבוגרים) שנרצחו בבית ספרם, ככה סתם ללא סיבה. אולם, באמריקה לא נדירים מעשי ההרג הזוועתיים והלא-מובנים, המערערים את החברה השברירית, שלא מצליחה להבין למה. למה מעשי הזוועה הללו מתרחשים אחת לכמה זמן (קולומביין, וירג'יניה טק, ההרג בהקרנת הבכורה בקולורדו), כשרוצח תורן גורם לנו לכתוב מחדש על הקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיים? מדוע 31 מקרים של ירי נרשמו בבתי ספר בארה"ב מאז הטבח המחריד בקולומביין? למה? "למה-" היתה השאלה שחזרה על עצמה בסוף השבוע. למה? "אין תשובה", ענה בכנות הסנאטור הדמוקרטי של קונטיקט ריצ'רד בלומנטל. "אין תשובה" ל"למה" כי אין חיסון נגד אירוע כזה. המעצמה החזקה בעולם לא יכולה לאדם לנצה אחד. צעיר חיוור וצנום בן 20 יכול בבוקר אחד להפיל לקרשים אומה שלמה. למה? אולי, כפי שהסביר מושל המדינה דן מלוי, כי "הרשע פקד את הקהילייה שלנו". וכשהרשע מחליט לפעול... אלא שצילום הרנטגן של החברה האמריקנית חושף נשק. הרבה נשק. זה מסתובב חופשי בכל מקום אפשרי. 280 מיליון כלי נשק מסתובבים ברחובות ובבתים. לא באפגניסטן, לא בהוליווד - בארה"ב. לשמעון פרס זכורה הסיסמה "רכב לכל פועל". התיקון השני לחוקה מתגאה בהישג מעט שונה: "אקדח לאזרח". במקור, הנשק היה מיועד להגן. אדם לנצה לא שמע על זה, כנראה. גם אלה שאחראים ל-11 מתוך 20 מעשי ההרג המזעזעים ביותר שבוצעו באמריקה ב-50 השנים האחרונות - חמישה מהם אחרי 2007 - לא שמעו על הסיבות לתיקון. כמה אירוני שבסוף השבוע ציינה אמריקה 221 שנה לתיקון השני לחוקה (15 בדצמבר 1791), המקנה לכל אזרח את הזכות להחזיק ולשאת נשק. אמריקה, אחרי הטבח המזעזע בבית הספר "סנדי הוק" בעיר השלווה ניוטאון, דורשת היום תיקון לתיקון. החברה האמריקנית אינה סובלת שמגבילים אותה, שפוגעים בחירותה, אבל היא עוד יותר לא סובלת שפוגעים בילדיה. איגוד הרובאים הלאומי של אמריקה יודע כי ימים קשים נכונים לו. הוא, מן הסתם, יזכיר כי האקדחים שעימם נרצחו הילדים נרכשו כחוק במדינה המגבילה מאוד נשיאת נשק, וכי שומר חמוש היה מנטרל את אדם לנצה. הם גם יזכירו כי ב-50 מתוך 61 מקרי הרצח ב-30 השנים האחרונות באמריקה, ההרג בוצע עם נשק שנרכש כחוק. אבל "הזכות לשאת נשק" עלתה לדיון. במארס השנה נרצחו שלושה ילדים קטנים בדרך לבית הספר "אוצר התורה" בטולוז. בדיוק כמו אדם לנצה ירה מוחמד מראח מטווח קצר בשלושה קורבנות קטנים. בטולוז אנחנו יודעים למה. בניוטאון לא בטוח שיידעו. הכאב אותו כאב נורא. התשובה ל"למה" אינה מפחיתה את הכאב. היא רק אמורה להפחית את התסכול. אמריקה נפרדת מ-20 ארונות קטנים. הסטטיסטיקה קשה: 87 אחוזים מהילדים שנרצחים מאש חיה ב-23 המדינות העשירות בעולם הם אמריקנים. לנשיא ארה"ב, לקונגרס, למושלי המדינות ולכל הגופים מחוקקי החוקים ואוכפי החוק יש היום אתגר חדש - לשמור על הילדים.
