כן, יש לנו פרטנר בעזה

מאז החלטת ממשלת ישראל שלא לצאת למלחמה בעזה, רבה האכזבה לאורכה של הקשת הפוליטית משמאל ועד לימין. בודדים מעזים להודות כי במלחמה מול חמאס אין כל תקווה. ייתכן שייהרגו מאות ואולי אלפי לוחמים ואזרחים עזתים. על סמך מלחמות העבר, סביר כי ייהרגו עשרות בודדות של חיילים ואזרחים ישראליים. אם מספר ההרוגים הוא לא מדד, מה ייחשב לניצחון?

איש לא חושב ברצינות שאפשר לכבוש את הרצועה, לגרש את חמאס, להקים משטר צבאי או להמליך את אבו מאזן כבובה ישראלית. יתכבד שר החינוך, התובע להתמנות לשר הביטחון, ויסביר מה הפתרון, מעבר לסיסמאות החלולות של "תנו לי ולצה"ל לנצח".

במלחמה מול עזה יפסיד מי שיש לו מה להפסיד. את זאת מבינה המנהיגות הצבאית והאזרחית אצלנו יותר מתמיד, ולכן לא דוחפת לעימות צבאי. לעזתים, לעומת זאת, אין מה להפסיד. הביוב זורם ברחובות, אין מי שתייה; אין פרנסה וקיום בכבוד; כל שנותר הוא להילחם עד טיפת הדם האחרונה למען עתידם. כפי שאמר בסוף השבוע, בדברי הרהב והניצחון, מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, "אנו להוטים לשבור את המצור ולהעניק חיים הוגנים לעמנו".

בראיון לעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" בחודש אוקטובר, אמר: "למי יש רצון להתעמת עם ארבע רוגטקות מול מעצמה גרעינית? ואם אנחנו לא יכולים לנצח, עבור נתניהו זה יותר גרוע מלהפסיד. כי זו תהיה המלחמה הרביעית. והיא לא יכולה להסתיים כמו השלישית, שכבר הסתיימה כמו השנייה, שהסתיימה כמו הראשונה. הם יצטרכו לכבוש מחדש את עזה. ואני לא חושב שנתניהו היה רוצה עוד שני מיליון ערבים. לא, במלחמה לא משיגים שום דבר". יחיא סינוואר הצהיר באותו ראיון כי הוא מוכן למשא ומתן עם ישראל.

ישראל מבינה כי אין פתרון צבאי למציאות העגומה בעזה; אי אפשר לנצח עיר שמרבית תושביה אזרחים. אנו מנסים כבר יותר מעשור להכניע את רוחם של מנהיגי עזה ולא מצליחים, משום שהם נתמכים על ידי אוכלוסייה שחייה מרים וקשים. יש לברך אפוא על החלטת הקבינט שלא להיגרר הפעם לעוד הרפתקה צבאית.

רק פתרון מדיני יביא קץ לאסוננו ולאסונם. עם כל הקושי הרגשי, יחיא סינוואר, מנהיג חמאס, הוא שותף למשא ומתן. אומרים שיש לו דם על הידיים; בעיני הפלשתינים גם לבני גנץ יש דם על הידיים. זו מציאות חיינו.

יש למנות בממשלה הבאה שר לענייני שלום עם עזה והמזרח התיכון, ולא ללכת שבי אחרי הבטחות שווא של המשתוקקים להתמנות לשרי מלחמה.