המוזות לא שתקו במלחמת השחרור. לפני שבעים שנה בדיוק, ב־19 בנובמבר 1948, פרסם המשורר נתן אלתרמן בעיתון הממסד המובהק ביותר, "דבר", את שירו המדהים "על זאת". אלתרמן, אחד מגדולי המשוררים שלנו, שמדורו הקבוע "הטור השביעי" היה להיט של ממש, נחשב - מצד אחד - לאיש הממסד ולמקורבו של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ומצד שני - למוכיח בשער, שאינו חושש מכתיבה נוקבת.
"על זאת" תיאר אירוע, שספק אירע במהלך גירוש ערביי לוד ורמלה, וספק התרחש בפעולה של חטיבה 8 בכפר דווימה שבחבל לכיש: חייל צעיר נסע בג'יפ ברחובה של עיר, וכשראה זוג ערבים זקנים שנבהלו מנסיעתו המהירה ירה בגבר והרגו, לשם שעשוע. הנה כמה מבתי השיר: "הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, נער עז וחמוש - נער כפיר/ וברחוב המודבר, איש זקן ואשה, נלחצו מפניו אל הקיר/ והנער חייך בשיניים חלב: 'אנסה המקלע'... וניסה! רק הליט הזקן את פניו בידיו... ודמו את הכותל כיסה/ זה צילום מקרבות החירות, יקירים. יש עזים עוד יותר! אין זה סוד! מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים...טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!"
אלתרמן קורא להקים בתי דין שדה כדי לשפוט פושעי מלחמה שכאלה, שאת מעשיהם אי אפשר להסביר, גם לא בלהט המלחמה. את טורו הוא מסיים בכותבו: "ומלחמת העם, שעמדה בלי חת, מול שבעה הגייסות, של מלכי המזרח, לא תחת גם מפני 'אל תגידו בגת'... היא אינה פחדנית כדי כך!"
טור זה עורר הדים רבים בקרב מי שראה בכך מעשה אמיץ למען טוהר המחנה, וגם בקרב מי שחשבו כי ישראל מדממת במלחמה שטרם הסתיימה, ולא זה הזמן. במלחמות קורים דברים אכזריים, ואין שום צורך בהלקאה עצמית.
אלא שהאירוע החשוב באמת ב"על זאת" הוא תגובת רה"מ ושר הביטחון, יומיים אחר כך. פרופ' דן לאור מפרסם מכתב זה בספרו החשוב על אלתרמן, ומספר כי הטור חולק מייד לכל חיילי צה"ל, על פי הנחייתו המפורשת של בן־גוריון. וזה היה מכתבו של "הזקן" אל המשורר: "אלתרמן היקר, יישר כוחך על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'. היית לפה - פה טהור - למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה - לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה... אני מבקש את רשותך להדפיס 'טור' זה - אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם - בהוצאת משרד הביטחון, במאה אלף אכסמפלרים, ולחלקו לכל איש צבא בישראל. בהוקרה ובתודה, ד. בן גוריון".
הרבה דיו נשפך על אודות הטור החשוב הזה בשבעים השנים האחרונות. רבים היללו אותו, והיו שהתייחסו אליו בציניות. הסופר והמבקר יצחק לאור טוען למשל כי מדובר בטור שבן־גוריון הזמין מראש אצל אלתרמן, וכי הדיאלוג ביניהם היה מבוים, כי רה"מ היה מעוניין להציג עצמו כאיש מוסר בעיני הציבור ובעיני העולם.
אני משוכנע כי המשורר אכן הזדעזע ממה שראה, וכתב את הדברים בדם ליבו. אבל אם יצחק לאור צודק, דמותו של בן־גוריון מוארת באור יקרות של ממש: ראש ממשלה ושר ביטחון, העושה מהלך כל כך בלתי שגרתי ו"מזמין" שיר המתאר התנהגות אכזרית של חייל, כדי להרתיע חיילים אחרים ואחר כך מפיץ את השיר בקרב כל הצבא!
בן־גוריון לא חשש לשבור שתיקה. איזה מזל היה לו שלא היתה בממשלה הזמנית של 48' שרת תרבות שהיתה מטילה וטו על הפצת השיר בקרב חיילי צה"ל, ותובעת את אלתרמן על חוסר נאמנות בתרבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו