השבט חשוב יותר מהשלום

בשבועות האחרונים מתנהלת בתקשורת תופעה משונה: הידיעות על גורמים מממשלת ישראל המתארחים בטרקלינים מכובדים של מדינות ערביות, דומה שאינן מותירות את הרושם המצופה. ברדיו, בטלוויזיה ובחלקים מהעיתונות הכתובה לא ממש מתעכבים על מה שנראה כמו פנטזיה הקורמת עור וגידים.

כיצד זה ייתכן? כיצד החלום על מזרח תיכון חדש - המסמן במפתיע שינוי תפיסתי טקטוני לטובת ישראל - תופס פחות כותרות מציוצים של בחור בן 27 ברשתות החברתיות, רק כי הוא במקרה בנו של ראש הממשלה?

איך קורה שהשיח התקשורתי מתעניין הרבה יותר במטוס החדש של ראש הממשלה, מאשר ביעדים החדשים שאליהם המטוס הזה יגיע? כיצד מהלך היסטורי שעליו פנטז "מחנה השלום" לא גורם להתרוממות נפש או לכל הפחות להכרה מנומסת?

היעדר השמחה חושף אמת עמוקה מאוד על אותו "מחנה שלום" - נורמליזציה של ישראל עם מדינות ערביות סוניות מתונות זה חשוב, אבל השבט חשוב יותר. אין זו אמת פוליטית או רציונלית אלא אמת רגשית - השלום הוא רק פועל יוצא של מה שחשוב באמת - השמאל, כלומר השבט.

אפשר להבין זאת. מבחינות רבות, היחסים החמים הנרקמים בין מדינות ערביות לממשלת הליכוד הם לא חלום שמתגשם, אלא סיוט השומט את הקרקע תחת רגלי השמאל. נראה שכל הנחות היסוד של השמאל הציוני והפוסט־ציוני נבעטות החוצה, כשבאבו דאבי כמעט חוגגים את הליכודיאדה לעיניהם המשתוממות של נביאי הזעם והבידוד המדיני.

הבטיחו לנו דיסטופיה מוחלטת; כינו את עמדתו של נתניהו זחוחה, מסוכנת ומתנשאת; הזהירו שאנו על סף תהום והבהירו שקיים קשר אינהרנטי בין כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות ערביות לבין פתרון הסכסוך עם הפלשתינים. המשוואה היתה ברורה - נורמליזציה תמורת שטחים; אין דרך אחרת.

ובכן, לא רק שיש דרך אחרת, אלא שהיא אינה כוללת ויתורים כואבים מצד ישראל. לעומת זאת, היא כוללת את שנואת נפשם, השרה מירי רגב, צועדת בתוך מסגד במדינה מוסלמית עם חיג'אב ומקסימה את מארחיה. בחזונם ראו גברים לבנים מהשבט הנכון חותמים על ויתור כואב כזה או אחר ולוחצים ידיים; את הכפיים של רגב בהקשר הזה הם לא ראו גם בחלומותיהם הגרועים ביותר.

התנהלות התקשורת כמעט מכמירת לב - העגלה שם כל כך ריקה, עד שהם נאלצים להטיח את הציוצים של נתניהו הבן כמשקל נגד לתהליך המדיני המדהים וחסר התקדים שמתרחש בין הסונה הערבית למדינת ישראל בחסות נתניהו האב.

בין שלל התגובות הפבלוביות כדאי לציין את אילן לוקאץ', כתב חברת החדשות שלעג לאורנה פרץ "תומכת הליכוד הטיפוסית", שבוודאי תמשיך להצביע לליכוד אפילו שנתניהו השפיל אותה וכינה אותה משעממת.

לוקאץ' לעג לדפוסי החשיבה של "העדר הלא רציונלי של נתניהו", שמעמיד פעם אחר פעם את קדושת השבט על פני כל שיקול אחר. אינני יודעת אם זה נכון ביחס לגברת פרץ; אבל לאור ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון - אין ספק שזה נכון ביחס ללוקאץ' ולשאר חברי השבט השמאלי.