אי אפשר להתעלם מהקולות הנשמעים אצלנו הקוראים לנהל מו"מ עם חמאס, גם אם הם לא רבים במיוחד. אבל גם אי אפשר להתעלם מהקולות הנשמעים בעזה, כגון אלו שנשמעו בסוף השבוע, הקוראים להעלים את מדינת ישראל מהמפה. תנועת חמאס ציינה 25 שנים להיווסדה, והמסר של ראשיה היה ברור: חמאס אותה חמאס, פלשתין אותה פלשתין והציונים אותם ציונים. בעזה מבקשים לשמר את הרעיון של "מזרח תיכון ישן" בהצלחה לא קטנה. נס חנוכה לא היה בעזה. אחרי מופע האימה ומפגן השנאה של חמאס בסוף השבוע, לנו רק נותר לתהות: על מה בדיוק אנחנו אמורים לדבר עם חמאס? על השבת חיפה, יפו, באר שבע וצפת לפלשתינים, כפי שדרש אתמול חאלד משעל בנאומו? משעל הצהיר כי יש להשיב לידי הפלשתינים את האדמה כולה (מה חדש) מאחר שבכלל מדובר מבחינתו באדמת אבות (פלשתינים, כמובן). ירושלים המאוחדת, מבחינתו, היא כמובן הבירה. משעל, יש להודות, גילה בגרות מפתיעה כשהצהיר: "אנחנו לא הורגים יהודים כי הם יהודים, אלא רק את הציונים הכובשים". במילים אחרות, מאוד יכול להיות שמשעל יאפשר לנו היהודים לקבל בפלשתין מעמד של "דימי" (בני חסות), דבר שיאפשר לנו להמשיך לרכוש פיתות טובות אצל ידידנו אבולעפיה ביפו וחומוס אצל סעיד בעיר העתיקה בעכו - אחרי שהם ישתלטו על כל האדמה. רעבים אמנם לא נהיה, אבל גם לא ריבונים. ב-1987, בעידן ממשלת האחדות של שמיר ופרס, ישראל עצמה עין כשתנועת חמאס הוקמה על ידי כמה אנשי האחים המוסלמים בראשות השייח' אחמד יאסין. אש"ף היה אז האויב המרכזי של ישראל, ותנועת חמאס היתה אמורה להיות משקל נגד לתנועה של ערפאת. באותם ימים היה סוג של היגיון ברעיון זה. אבל ההיגיון הוא לא הצד החזק בשכונה הפרועה שבה אנחנו מתגוררים. בינתיים המזה"ת ידע אי אלו שינויים. אחרי אוסלו ב-93 פלירטטה ישראל עם הפלשתינים ברעיון של שתי מדינות. היה לנו נעים אלמלא הפיגועים שבאו לא רק מעזה אלא גם מהגדה. תנועת חמאס שידרגה את מעמדה בבחירות 2006 והפכה למנהיגת הרצועה, וארגון טרור קיבל חסות על הטריטוריה אחרי ההינתקות. החורף הערבי גם העניק להם בן ברית בארמון הנשיאות בקהיר. אנשי פת"ח כיבדו את אנשי חמאס אתמול באירועים החגיגיים. המילה "פיוס" בקעה מגרונות רבים. לא בין "ציונים" לפלשתינים חלילה, כי אם בין אנשי עזה לאנשי הגדה. "אני מבקש מאלוהים שייתן לי למות מות קדושים על האדמה הזו", ביקש אתמול משעל. נו, אם הוא כל כך מבקש...
