קרוב לשנתיים לאחר המהפכה שהפילה את משטרו של חוסני מובארק, חזרו ההמונים לכיכר תחריר. הפעם כדי למחות על "הפרעה החדש", הלוא הוא הנשיא המצרי, מוחמד מורסי, הממשיך לדעתם של המפגינים את דרכו של מובארק כשליט יחיד המבקש להשליט את רצונו על העם המצרי. מכיוון שגם למורסי לא חסרים תומכים, ואלו כנראה אף רבים יותר ממתנגדיו, נקלעה מצרים אל סיפה של מלחמת אחים. זו בינתיים מתנהלת באמצעי התקשורת ובזירה הפוליטית, אבל גולשת לרחובות. וכך, לראשונה מאז ההפיכה, נהרגו ונפצעו עשרות מפגינים. הסיבה הישירה למשבר במצרים היא הצו הנשיאותי שפירסם מורסי, שבמסגרתו העניק לעצמו שורה של סמכויות שלטוניות, וגם שלל ממוסדות המשפט במצרים יכולת לערער על החלטותיו. בו בזמן הוא קבע משאל עם לאישור נוסח מחודש של החוקה המצרית, העשוי לחזק עוד יותר את אחיזתם של האחים המוסלמים, אנשיו של מורסי, במדינה. הסיבה העמוקה למשבר היא חששם של החוגים הליברליים במצרים מהפיכתה של המדינה למדינה מוסלמית. חוגים אלו היו נכונים לקבל את מורסי כנשיאה הנבחר של המדינה, אבל אינם מוכנים לקבל שלטון יחיד שלו במצרים, וגם אינם מוכנים לקבל ניצול של הרוב שממנו הוא נהנה כרגע בדעת הקהל המצרית כדי לקבע את דמותה של מצרים כמדינת הלכה מוסלמית. זה שורש העניין. מורסי טוען כי מכיוון שזכה ברוב, ומכיוון שככל הנראה האחים המוסלמים נהנים מתמיכה רחבה בציבור המצרי, מותר להם בשם הדמוקרטיה לכפות את דעותיהם ואת דרכם. מנגד מתנגדיו טוענים כי דמוקרטיה פירושה הימנעות מניצול כוחו על חשבון זכויות המיעוט. זהו מאבק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות בנוגע לדמותה ולדרכה של מצרים. מורסי התגלה עד כה כפוליטיקאי מיומן הנכון לפשרות, אבל מנגד השררה עשויה להעביר גם אותו על דעתו, בייחוד משום שגם לרשותו עומדים גייסות של מפגינים ברחובות. זהו רגע האמת של מורסי, ובעיקר רגע אמת גורלי של מצרים כולה. מה שמעניין הוא שקולה של ארה"ב לא נשמע ברקע. אולי כי כרגיל ארה"ב לא מעוניינת ממש בדמוקרטיה, אלא בכינון שלטון יציב במצרים שיבטיח את האינטרסים האמריקניים באזור.
