מה נשאר מיום הזיכרון לרצח רבין?

שלושה ימי זיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור את הנספים בשואה, את חללי צה"ל ואת רבין. רובד העומק של יום השואה הוא החובה לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל לנוכח חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה.

רובד העומק של יום הזיכרון הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית וההכרה במחירה הכבד. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה, ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני.

על אף מאמצים של גורמים מסוימים, ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל הם עדיין ימי סולידריות ואחדות לאומית. לעומתם, יום הזיכרון לרצח רבין הפך להחמצה; דווקא הוא היה ליום המלבה שנאה.

במקום יום המעלה על נס את הדמוקרטיה הישראלית - שבו נערוך חשבון נפש משותף על הסכנות האורבות לה ונוקיע יחד את המגמות הפוגעות בה - היום הזה מעצים את הקרע ואת המגמה שבה "אנחנו" אינו החברה הישראלית, אלא ה"מחנה". במקום חשבון נפש לאומי, או למצער פנים־מחנאי, דובריו של כל מחנה מכים על חזה המחנה האחר.

טוב היה אילו בנאומו בכנסת היה נתניהו מגנה את דבריו של ח"כ יוגב, שקרא לעלות על בית המשפט העליון ב־D9, ואילו ציפי לבני היתה מוקיעה את דבריו של פרופ' עמירם גולדבלום, מראשי שלום עכשיו ומרצ, שקרא לעלות בטנקים על ההתנחלויות.

אם אנו מחולקים למחנות, אפשר לצפות למסר מנהיגותי, שבו כל מנהיג נלחם בקיצונים שבמחנהו ומנסה ליצור במחנהו אווירה המוקיעה את הקיצוניות, לא נגררת אחריה.

למרבה הצער, האירועים הממלכתיים יוחדו להגברת השנאה והקיטוב. מחיאות הכפיים לנאומה של נועה רוטמן בטקס בהר הרצל נבעו דווקא מהמסר הקיצוני, המתריס, התוקפני, של הנאום.

האם לא נכון היה לדבר על ההכרח לכבד את ההכרעות הדמוקרטיות, גם כשלא אוהבים אותן, ולכבד את הזכות להיאבק נגדן, במסגרת כללי הדמוקרטיה? האם לא נכון היה, דווקא במעמד זה, להוקיע את מי שהלך בשבוע שעבר למועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול בכל האמצעים נגד מדינת ישראל, כדי לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה? יש להניח שהוקעה כזו לא היתה נענית במחיאות כפיים.

יום הזיכרון לרצח רבין מתרחק משנה לשנה מהרוח הראויה לו. מן הראוי שניענה לקריאת הנשיא ריבלין לבחון מחדש את תכניו ואת מהותו.