הבעלות על החיים אינה שלנו

קשה לשמוע את סיפורה של קרן שטלריד ז"ל ולא להבין ולכאוב איתה את הקשיים שאיתם נאלצה להתמודד, וכך גם את מעשיו של האב הרופא, שלא היה יכול לשאת בכאב בתו מצד אחד, ולהמשיך לחיות עם המחשבה שהרג אותה מצד אחר. גם אותו ואת מעשיו אין אנו באים לשפוט, שהרי כבר אמרו חכמינו "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו".

עם זאת חובה עלינו לברר את הנורמות שעליהן מושתתים יסודות הקיום שלנו. האם נוכל להרשות לעצמנו סגנון חיים שבו אדם שייתקל בקשיים יבקש מחברו שיעזור לו להיפרד מהחיים-

אבי אבות הכללים שעליו הושתתו תורות המוסר כולן, וזו של תורת ישראל, קובע כי אין לאדם רשות ליטול חיים של אדם אחר, זולת מצבים של הגנה עצמית. "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם". אולם מחשבת היהדות הוסיפה וקבעה כי גם כשמדובר בחיי האדם עצמו, אין הוא רשאי לקצר אקטיבית את חייו.

פעם אמרו כי חייל המנסה להתאבד יועמד לדין על פגיעה ברכוש צה"ל. על אותו משקל אמרה היהדות כי הבעלות על החיים היא של האלוקים, הוא נתנם והוא רשאי ללוקחם. אל לנו לחוש כי הבעלות הזו היא שלנו.

הבה נבחן את סכנת המדרון החלקלק המרחפת עלינו אם נאפשר סגנון מחשבה המאפשר או מעודד רצח מתוך רחמים: איזה סבל אנושי יצדיק סיום של חיים? האם משבר במשפחה, פיטורים מעבודה, ילד עם פיגור קל? היכן נעצור? חברה חפצת חיים ומאמינה בקדושתם תעשה הכל כדי לשים קווים אדומים על מנת לשומרם.

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו