סימני השאלה של לונדון

במארס 2019 תיפול ההכרעה. האם בריטניה תפרוש מן האיחוד האירופי באופן מוסכם, או שתיאלץ לעשות זאת באורח חד־צדדי, בלי שיוסכם על גובה התשלום שהיא חבה לאיחוד, ובלי שיוכרע עניין הגבול בינה לבין האיחוד (האם הוא יעבור בין אירלנד לבין צפון אירלנד?) ומה יקרה עם סקוטלנד (האם תבקש להצטרף, כישות נפרדת, לאיחוד האירופי?).

אי אפשר לדבר היום בלונדון על שום נושא אחר. אתה מדבר בפשתים, ועונים לך בשעורים. יש כאן מושגים חדשים: ברקזיט רך, ברקזיט עיוור, גבול ימי חדש ועוד. יש מעט מאוד אנשים המאמינים שמשהו טוב עוד עשוי להתרחש במארס, ושהאיחוד יהיה מוכן להסכים לדרישות של ממשלת תרזה מיי לצאת ממנו וליהנות מיתרונותיו. כולם מודאגים.

משאל העם שעליו החליט ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיוויד קמרון, היה החלטה פזיזה, שביקשה להרחיק את עניין המשך חברותה של ארצו באיחוד, מתוך הערכה כי אחרי הבחירות יוכל לשכנע את עמו לתמוך בה. להפתעת הבריטים, אירופה והעולם כולו, ניצחו במשאל העם דווקא מתנגדי השותפות עם האיחוד, ומאז בריטניה כמרקחה. אף אחד, גם לא אותה קבוצה פוליטית קטנה הנאבקת כבר שנים ארוכות למען פרישה מן האיחוד, לא הכין את ספר הגירושים מאירופה, ומתברר כי שנה וחצי של משא ומתן מתיש עם בריסל לא העלו פתרון סביר.

קמרון עצמו שילם במחיר הקריירה הפוליטית שלו, והתפטר מייד עם היוודע תוצאות המשאל. את מנהיגות המדינה הותיר לשרת הפנים, מיי, שהיתה בין מתנגדי הברקזיט, וכמעט מהיום למחר הפכה למייצגת של האינטרסים של ארצה באקסודוס מאירופה. היא הבטיחה כי היציאה תתקיים בכל מצב, כאילו חלמה על זה כל חייה.

המאבק על היציאה מן האיחוד הוא גם חלק ממאבק פוליטי. ממשלת הקואליציה של מיי נשענת על היוניוסטים בצפון אירלנד, שעשויים להחליט להיספח לאירלנד, כדי להישאר באיחוד האירופי. מטרתם היא להבטיח את הישארות צפון אירלנד במסגרת הבריטית, אבל אם תקבל מיי החלטה לא אחראית מבחינתם, הם עלולים לנטוש את הקואליציה ולהוביל את המדינה לבחירות, שבהן עלולים השמרנים להפסיד.

הברקזיט מבלבל את כולם. מפגינים ליד כנס הלייבור // צילום: אי.אף.פי

המפלגה השמרנית נחלקת בין תומכי הברקזיט בכל מחיר, לבין מי שמנסים לרבע את המעגל. שר החוץ לשעבר, בוריס ג'ונסון, עזב בכעס את תפקידו, משום שחש שהממשלה שבה הוא חבר מתרפסת בפני בריסל, ועכשיו הוא תוקף את הבוסית שלו לשעבר (מיי) וחוזר להיות הילד הרע של הפוליטיקה הבריטית. מיי מנסה ללהטט, מדברת בביטחון עצמי, ומבקשת לשכנע כי היא בעצם הילד הסותם את הסכר באצבעו. מאוד יכול להיות שבמהלך חצי השנה הקרובה יסתבר כי אצבע זו לא מספקת.

הלייבור, המפלגה הראשית באופוזיציה, אינה סגורה על עצמה. מנהיגה, ג'רמי קורבין, נשאל בכל ראיון מה צריך לעשות עכשיו בנושא הפרישה מן האיחוד, והתשובות שלו עמומות וחידתיות. היסטורית הוא מתנגד גדול של האיחוד, ורואה בו מכשלה קפיטליסטית בפני הפיכת מדינות אירופה לסוציאליסטיות נוסח שנות ה־50, אבל הוא מבין שרוב תומכי הלייבור מתנגדים לעמדה הזו. אחת היוזמות העולות עכשיו בחוגי מפלגתו היא לקיים משאל עם בלתי מחייב, אבל לא כולם מתלהבים מכך, משום שהם מבינים כי מתנגדי הברקזיט לא ישתתפו ב"משאל" הזה, ולא יתקשו להצביע על מספר המשתתפים הקטן, ולומר שהרוב האמיתי פשוט לא רצה לשחק במשחקי ילדים.

בריטניה רואה מטות של חברות בינלאומיות הנוטשים את לונדון, חוששת מן המשרות שיברחו לאירופה ויגדילו את האבטלה בממלכה, ומחכה לניסים. הנחמה היחידה של בני שיחי היא שהממלכה המאוחדת גדולה מכדי ליפול כלכלית. עם זאת, ברור שמשבר כלכלי בבריטניה לא יישאר בגבולותיה בלבד. הוא יגיע לכל מי שיש לו קשרים כלכליים עימה. גם אלינו.