מירוץ כפול נגד השעון

חמאס ניהל אתמול מירוץ כפול, עיקש, נגד השעון, בעזה ובקהיר: לירות ולהרוג כמה שאפשר לפני שיישמע הגונג שיכריז על רגיעה, ולהתמקח על כל אות, על כל פסיק, בהסכם שיביא את הרגיעה. בישראל עקבו אחר המאמצים האלה, ופעלו לסכל אותם. בשטח התנהל אחד מימי הלחימה הקשים ביותר של מבצע "עמוד ענן"; גם אם הדבר אינו מתבטא במספרים מוחלטים, זה בהחלט היה כך מבחינת התחושה. החל במטחי הבוקר לבאר שבע (כולל 16 רקטות בבת אחת), דרך ההרוגים באשכול, השיגור לירושלים והפגיעה הישירה בראשון לציון, וכלה בניסיונות העיקשים לפגוע בכלי טיס של חיל האוויר. לרגע לא היה ספק שבעזה מנסים לגבות מאיתנו מחיר אחרון, כואב, שיביא לרצועה תמונת ניצחון.

גם בישראל דחפו בכל הכוח עד לרגע האחרון. הגנתית עם כיפת ברזל (שסגרה אמש 389 יירוטים), התקפית עם 133 תקיפות קרב על יעדים שונים (1,500 בסך הכל בשבוע החולף), כולל האצת הפגיעות ביעדי שלטון ובבתי בכירים, גם בהיעדרם, כדי שיחזו בהרס בצאתם מהמסתור ויירתעו מלפעול בעתיד.

במקביל, התנהל בקהיר מאמץ קדחתני, בחסות מצרית, להשלים את ההסכם שיביא רגיעה. האבל של נשיא מצרים על מות אחותו שיבש קצת את התוכניות, וגם ההתעקשות של חמאס לגבש הסכם מפורט, חתום וכפוף לערבויות ולפיקוח על מה שיקרה ביום שאחרי. בעוד ישראל מסתפקת בדרישה שלא יהיה טרור שמקורו מעזה (כולל כל סוג של ירי או פיגועים, במישרין או דרך סיני), ביקש חמאס הקלות מישראל בסגר הימי וממצרים במעבר רפיח, וכן התחייבות ישראלית להימנע מחיסולים, ממתקפות ומפעילות קרקעית בעזה.

אמש היה דומה שהדברים עמדו בפני הגעה למסמך הבנות כתוב אך לא חתום, שבו מסכימים הצדדים לקחת על עצמם להפסיק מייד את האש, ובהמשך לכך (ולא בכפוף, כפי שביקש חמאס בראשית הדרך) לנקוט פעולות הקשורות גם בעניינים הומניטריים-כלכליים. בישראל הגדירו את המסמך הזה כ"סולם מנייר" שמאפשר לחמאס לרדת מהעץ, ולהסביר לעצמו ולעמו מדוע היה לו כדאי לשלם את מחירי השבוע האחרון - חיסול ג'עברי ובכירים נוספים, השמדת מערכים שהושקעו בהם מיליארדים ושנות עבודה, והפגיעה בתשתיות אזרחיות וצבאיות.

בדרג המדיני והצבאי הבכיר סבורים כי לא היה ריאלי לצפות שהמבצע ישיג יותר מכך. המשולש נתניהו-ברק-ליברמן, בתמיכת הרמטכ"ל וראש שב"כ, סברו שהמבצע השיג את מרבית יעדיו, ושצריך לסיימו בנקודת הזמן הנוכחית מחשש שיסתבך ויגבה מישראל מחירים קשים, צבאיים ומדיניים. בשטח אמנם נמשכה גם אתמול הכשרת הכוחות והשלמת המוכנות לאפשרות שלמרות הכל תידרש לבסוף פעולה קרקעית, אבל מצב הרוח הכללי בציר שבין קריית הממשלה בירושלים לקריה בתל אביב שידר שהעסק עומד להסתיים. בהנחה שזה אכן קורה (ייקח זמן עד שחמאס יסיים לשגר מטחי כבוד ויאכוף את השקט על כלל הארגונים), יחל, מהדקה שאחרי, קרב משולש: על ההרתעה, מול עזה; על נרטיב הניצחון, מול חמאס; ועל הבחירות, מול עצמנו.

בקרב הראשון יש לישראל הישגים מרשימים. הפגיעות בעזה וההצלחות של כיפת ברזל יובילו מן הסתם לבדק בית רציני בחמאס, וגם לחשש מעימות קרוב נוסף. כמה זמן יחזיק השקט? תלוי גם בישראל, ומתי תחליט להפוך מודיעין על הברחת אמצעי לחימה או פיגוע מתגלגל לתקיפה שתעמיד את הרגיעה במבחן.

בקרב השני יהיו שני סיפורים מקבילים. אצלנו על ההישגים, אצלם על העמידה במתקפה ועל ההצלחה להגיע לירושלים ולתל אביב. בישראל צריכים להיות מודאגים מהשחיקה בחוסן של יישובי עוטף עזה, ומעודדים מהתמיכה הציבורית והבינלאומית הרחבה. בחמאס ישמחו על כך שחמקו שוב מאיום על שלטונם, אבל יתאכזבו מכישלונם לגרום לישראל נזקים והרוגים רבים.

בקרב השלישי, הפוליטי, יתחלפו במהרה המחמאות במהלומות. הדעות והביקורת ידועות מראש, בעד ונגד, וגם השורה התחתונה: בעת הזאת, במבצע הזה, ישראל הלכה הכי רחוק שהיתה מוכנה, לא מטר יותר. כדי ללכת הלאה היה צריך להסתכן בעימות עם מצרים ועם טורקיה, באובדן התמיכה המערבית, ובמספר רב של נפגעים, משני הצדדים. הצניעות בהגדרת המטרות תאפשר לה להגדיר את "עמוד ענן" כהצלחה, בידיעה שמעבר לפינה - בעוד חודש או שנה - כבר מתחיל להתגלגל לו המבצע הבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו