הבעיה שבפניה ניצבים מנהיגי ישראל, ועימם גם מנהיגיה של מצרים, אינה להביא את סבב ההסלמה הנוכחי - מבצע "עמוד ענן" - לסיומו. האתגר הוא להבטיח שבעקבותיו לא יהיו סבבי הסלמה נוספים, אלא תיושם הפסקת אש מוחלטת לאורך גבול הרצועה שאליה יהיו מחויבים שני הצדדים, ישראל וחמאס, ובעיקר שלל הפלגים הפלשתיניים האחרים הפועלים ברצועה. אם הפסקת אש אמיתית שכזאת אכן תושג, יהיה זה הישג מהמדרגה הראשונה לנשיא מצרים מוחמד מורסי. האחרון יוכל לרשום לעצמו בסיפוק הצלחה מקסימלית במבחן הראשון שלו כמנהיג ערבי ואזורי, ולאו דווקא מנהיג ערבי. אף על פי שמורסי נרתע עדיין להזכיר את השם ישראל בנאומיו ולמרות הרטוריקה המשתלחת שלו, הוא נהג בסך הכל באחריות וגילה פעלתנות ואקטיביות, שכמותן לא ראינו גם בימי שלטונו של חביבנו חוסני מובארק. מורסי לא נסחף למהלכים שאין מהם חזרה, אלא הקפיד לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם ישראל, שלא לומר על הסכמי השלום עימה. הוא ניצל את העובדה שארגון חמאס זקוק לו היום יותר מתמיד, לאחר שהנהגת הארגון נטשה את דמשק וקיררה את יחסיה עם איראן. וכך, מפוזיציה של אח גדול ומחבק, הוא ביקש מחמאס לגלות אחריות ולנהוג כמנהיגים של מדינת עזה שבדרך, ולא של ארגון טרור. מורסי עשה זאת לא בעבור עיניה היפות של ישראל ואפילו לא בעבור חמאס. הוא עשה זאת משום שהוא מאמין כי האינטרס העליון של מצרים ושלו כנשיאה מחייב רגיעה. אם אכן יושג הסכם, אבל גם אם יימשך המשבר עוד זמן מה, מורסי הוא הגורף את מלוא הנקודות בזירה האזורית והופך למנהיג שאי אפשר בלעדיו. למולו מצטייר ראש ממשלת טורקיה ארדואן כמי שממהר לרקוד על הדם ולנצל כל אירוע לקידום מעמדו. אבל בניגוד למצרים, שהקפידה לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם ישראל, לארדואן יש מעט מאוד מה לתרום להשגת הפסקת אש וליישומה. זוהי הוכחה נוספת לפער שבין התדמית שמבקש לקנות לעצמו השליט הטורקי לבין היכולת המעשית שלו לקדם אפילו את האינטרסים של ארצות בעולם הערבי, שיזכור לו תמיד שאינו מנהיג ערבי.
