בכל סבב של מטחים נסעתי ליישובי עוטף עזה. בדרך כלל לשדרות ולאשקלון, גם לכפר עזה ולנתיבות. ראיתי הרס רב. אני בוגר אזעקות "צבע אדום". ראיתי הרס רב. אך מעולם לא כמו אחת משתי הדירות שנפגעו בשיכון החרדי בקריית מלאכי. הדירה שנפגעה כמו ניצבת זקופה מול חלל ריק במרחב שבינה לבין רצועת עזה. המבנה ישן, ואין חדר מיגון. בני הזוג נותרו בחדר שנקרא סלון, ואין חיץ בינו לבין הכביש. הפגיעה היתה ישירה. אחר כך עלו השכנים ומצאו בדירה אחת אישה בהריון מוטלת מתה. עוד שניים בדירה אשר התהפכה על קרביה, שדבר או חפץ לא נותרו בה על מקומם. השכנים פונו, מוכי חרדה. המוות שלט במקום. בבית הסמוך תלה מישהו שלט "דם יהודי אינו הפקר". כתב אל-ג'זירה התקוטט עם מיכאל בן-ארי. חדר המדרגות צר, והבניין נמלא בעשרות סקרנים. טיפסתי לקומה הרביעית. בקומת הביניים עצר בעדי יוסף קליין. אמו, ניצולת שואה, הסתתרה במטבח. סיימה להתפלל ונותרה מאחורי קיר דק ודלת מחומר פלסטי. היא ניצלה. לא השכנים למעלה. החמצה נוראה. אילו רק יצאו דיירי שתי הקומות העליונות למסדרון; אילו נמנעו אפילו מלרדת אל הקומה התחתונה ונותרו בחדר המדרגות בכניסה לדירותיהם היו יוצאים בלא שריטה, שכן המסדרון לא נפגע כהוא זה מן הטיל. לא כלום לבד מסדק דקיק. בקריית מלאכי התגודדו תושבים, והנימה האחידה היתה שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. כבר היו תקוות, מי יודע? אולי הפעם. הדרום לוהט. בדרך היו שלוש או ארבע אזעקות של "צבע אדום". לצידי הדרך נעו טנקים על רכבים. האם ישראל מכינה עצמה לאפשרות של חדירה יבשתית לעזה? או שהטנקים האלה נועדו ליצור הרתעה אשר תייתר את הצורך לעשות בהם שימוש- לפנות ערב התרחבה תמונת המערכה. לראשונה מאז מלחמת עיראק הראשונה נשמעה אזעקה של ממש גם בתל אביב. ותיקים שלא ברחו אז מן העיר זוכרים. לא נעים. גם לא נורא. באותה שעה אש טילים על יישובי הדרום. דווקא דממת לחימה בתקיפת צה"ל. כנראה הפוגה זמנית, טקטית. צריך להביא בחשבון כי לאחר חיסולו של אחמד ג'עברי ינסה חמאס את כוחו באמצעים ובכלים שלא העז להפעילם עד כה. גם לא מפתיע. מראש היה ידוע כי חיל האוויר פגע ברוב רקטות הפג'ר. לא בכולן. מבחינה מסוימת, מעז יצא מתוק. אזעקה בתל אביב מחברת את גוש דן למיליון תושבי עוטף עזה. היות שמדובר במערכה שלפי כל הנתונים תימשך זמן לא קצר, עלולים צופרי גוש דן להיכנס לפעולה פעמים נוספות. זה לא צריך לשנות את המהלך המתוכנן של ישראל. עליה להתנהל בקצב שנקבע לה, בהסלמה המותנית אשר נחזתה מראש. עכשיו גם בתל אביב אומרים "אי אפשר להמשיך ככה", כמו בקריית מלאכי ובשדרות. רק לא לאבד עשתונות. חווית המלחמה קשה, אבל "אל תירא עבדי יעקב".
