חיים ויצמן: סיפורו של איש המדע הציוני

חיים ויצמן היה איש מיוחד מאוד, שונה מרבים מחבריו בנוף הציוני, איש מדע בעל חשיבות עולמית, שהפך לאדם עשיר בזכות הפטנטים שלו, והצליח לחלק את חייו בין המעבדה לבין העשייה המדינית. בין המנהיגים הציונים הראשונים היו לא מעט בעלי מקצועות חופשיים - עיתונאים, רופאים ועורכי דין, אבל לא היה מישהו כמותו. איש לא הצליח, כמוהו, לגייס את כישוריו בתחום המדע, כדי להשפיע כל כך על פעילותו הציונית.

חיים ויצמן נולד במוטולה, גדל בפינסק, למד באוניברסיטת פרייבורג בשווייץ, עשה דוקטורט וסיים בציון "מעולה", התמחה בנושא חומרי צבעים, ועבד ככימאי באוניברסיטת ז'נבה. במקביל, ב-1903, הקים את "הפרקציה הדמוקרטית - תנועת העבודה הישראלית" בעזרת צירים מרוסיה, דוגמת סבא שלי, שעירערו על שלטון היחיד של הרצל במוסדות הציוניים, ויצאו נגדו בתרועה גדולה בשל "תוכנית אוגנדה".

ויצמן ומנחם אוסישקין הנהיגו את האופוזיציה להרצל "מלך היהודים", והיתה זו אופוזיציה עוינת, שפעלה גם לאחר מותו החטוף של חוזה המדינה.

הכעס על כך שמי שהמציא את הציונות המדינית היה מוכן לשקול להקים את מדינת ישראל במקום נידח כגון אוגנדה (משום שראה טוב יותר מכל עמיתיו את הסכנה הפיזית האורבת ליהדות אירופה) היה נורא הרבה יותר ממה שהשתקף בספרי לימוד ההיסטוריה של נעורינו.

ב-1904 עבר משווייץ לבריטניה ו-11 שנים לאחר מכן, בשנת 1915, קרה לו דבר מדהים: ממשלת בריטניה נזקקה נואשות לאצטון עבור ייצור פצצות. את האצטון הפיקו עד אז מסידן, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים.

ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והפלא ופלא, הוא אכן הצליח להמציא אצטון שהופק בתהליך כימי. מה שעזר לו הוא הניסיון שרכש בימי מלחמת העולם הראשונה, שם עבד בתחום זה עבור הממשלה הבריטית.

ב-1917 מצא את עצמו במצב דומה לזה של מרדכי היהודי בחצר אחשוורוש בסוף המגילה: הבריטים רצו לגמול לו על עבודתו, אשר הגבירה את השפעתו בממשלה הבריטית ותרמה בצורה מכרעת לפרסום "הצהרת בלפור".

ההצהרה המפורסמת, שהיתה למעשה מסמך ששלח שר החוץ הבריטי אל הלורד רוטשילד, סימלה עבור השלטון הבריטי בארץ ישראל מחויבות שאמנם הוא לא היה יכול לממשה, אך גם התקשה מאוד להתעלם ממנה.

באותן שנים עשה את הונו מן האצטון (שאותו ייצר בעזרת החיידק הקרוי על שמו) ומפטנטים שונים שנרשמו על שמו.

בהיותו בבריטניה הנהיג את הציונים שהיו במדינה זו, ובעקבות הכיבוש הבריטי הגיע לארץ ישראל בראש "ועד הצירים", כדי לייצג את יהודי העולם בפני השלטון הבריטי. בין 1920 ל-1946 כיהן - עם הפסקה קצרה - כנשיא ההסתדרות הציונית, ופיתח קשרים נדירים עם מנהיגי העולם, כמי שנתפס על ידיהם כ"נסיך העם היהודי".

הוא היה ליברל ומתון, שהאמין בחשיבות הקשר הטוב עם בריטניה, גם כשזו הכזיבה. על רקע שאלת היחסים עם בריטניה נכנס לעימותים קשים עם זאב ז'בוטינסקי.

ויצמן שיתף פעולה עם דוד בן-גוריון ביוזמה לחלוקת הארץ, ובמטרה להקים מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר, אף שהיחסים ביניהם היו מתוחים. הוא לא היה איש תנועת העבודה, אך הבין כי אי אפשר להגשים את הציונות באמצעות מהלכים מדיניים בלבד, וכי אי אפשר ליישב את הארץ בלי ליצור ברית עם תנועת ההתיישבות. ב-1948 נקרא מבריטניה לכהן כנשיא המדינה, והא נפטר ב-1952 תוך כדי כהונתו.

אבל לוויצמן היה גם סיפור חיים לא פשוט. למרות הצלחתו המקצועית, הוא לא התקבל למשרת פרופסור באוניברסיטת מנצ'סטר, תפקיד שהיה משאת נפשו.

העבודה בממשלת בריטניה היתה עבורו אילוץ. בתנועה הציונית מצא עצמו בעימותים בלתי פוסקים הן עם הימין והן עם השמאל.

ב-1931 הודח מנשיאות התנועה הציונית, באמצעות קואליציה מוזרה שמינתה במקומו את נחום סוקולוב (עיתונאי מעולה שנכשל לחלוטין בתפקידו המדיני), וכאשר הוחזר לתפקיד קוצצו סמכויותיו על ידי בן-גוריון שלא אהב את קרבתו לבריטים ואת הסנוביות שלו. במלחמת העולם השנייה שכל את בנו, שחלה בעת שירותו כטייס בחיל האוויר הבריטי.

כאשר בן-גוריון החליט להמליץ עליו לנשיאות (לאחר שאחרים דחו את ההצעה) היה ויצמן בן ה-74 איש זקן וחולה. הוא ביקש שלא לקבל שכר בתפקידו, כשם שלא קיבל שכר מעולם בתפקידיו הציבוריים, אך הכנסת, בצדק, לא הסכימה לכך.

את הנשיאות ניהל מביתו שברחובות. הוא הירבה להתלונן על כך שאין שום סמכות בתפקידו החדש, אך גם לא ניסה למנף אותו להשפעה כלשהי, בעיקר בגלל מחלתו.

בשנתיים האחרונות לכהונתו כנשיא מדינת ישראל הראשון, מילא את רוב תפקידיו יוסף שפרינצק, שהיה יו"ר הכנסת. הוא נפטר ממורמר ומתוסכל, כאשר יריבו-שותפו, דוד בן-גוריון, נתפס על ידי כולם כאבי האומה הציונית המתחדשת.

אבל אין ספק שחיים ויצמן, האיש הנבון הזה, שהתרחק מקיצוניות, שיצר את "הציונות הסינתטית", בין אם כזאת המסתפקת בהצהרות מדיניות לבין כזאת המסתפקת בעבודה מעשית בשטח, שיצר קשר עם האמיר פייסל, שהוביל להצהרת בלפור ושידע להפעיל לחץ על הנשיא הארי טרומן להכרה במדינת היהודים, היה חיוני להצלחת המהלך המורכב שהוביל חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בסוף המאה ה-19, כנגד כל הסיכויים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו